איתי אהובי חלפו להן 18 שנה מאז אותו יום נורא ואיום, כמספר שנות חייך. בעוד ששה ימים ימלאו לך 36 שנה אך אתה נותרת כשהיית , צעיר לנצח בן 18.התמונות מכסות את קירות החדר ומהן ניבטת דמותך המלווה אותי יום יום. אין צורך בהתבוננות

ילד אהוב שלי,   ימי חייך משתווים עכשיו לימי מותך. 18 שנים זכיתי להיות אמא שלך. 18 שנים להחזיק אותך, לחייך אליך, להתפעל מחוכמתך וטוב ליבך. 18 שנים לחבק אותך, להריח אותך, לחלום בשבילך. 18 שנים לגונן עליך, לנגב את דמעותיך

איתיוש אהובי, כך מתבטאים היום בני הדור הצעיר , סבוש, דנוש  וגיוש . בעוד שבוע בדיוק יחול יום הולדתך ה-37 והדעת אינה קולטת, אינה מקבלת ואינה מעכלת כי 19 שנה חלפו מבלי שוב מאז ששמך "הותר לפרסום". סימני הזמן ניכרים בי

השנה האחרונה הייתה עוד הוכחה למשפט - תמיד יכול להיות יותר גרוע. תרחישים שהרגישו לפני שנה בלתי אפשריים- הם כעת השגרה החדשה. באופן יום יומי קורים אירועים שהם טרלול מוחלט, חוסר שפיות וחוסר אנושיות . כל יום יש התפרקות