איתי נמצא איתי כל יום. במחשבות, בזכרונות, בסיפורים, בתמונה שעל הקיר ליד המיטה, במפגשים עם המשפחה, החברים, בחיים.  תמיד בחודשים שלפני האזכרה, אני אומרת לעצמי שאולי השנה אכתוב משהו, אולי אספר על הסיפור הזה והזה, אולי

איתי אהובי שש עשרה שנה מלאו ללכתך מאתנו, הזמן עמד מלכת ונותרת כפי שהיית, בן שמונה עשרה,  יפה תואר,  חיוך נצחי ואישיות הקורנת לכל עבר. שש עשרה שנה חלפו ובהן אין יום בו אין חושבים עליך , רואים אותך וחשים בנוכחותך

הילדים ויואב צוחקים עלי שאני לא זורמת. דווקא ניסיתי להסביר להם שמישהי שהתמודדה כל חייה עם אסונות ואירועים קשים וממשיכה לעבוד, לחייך ובאופן כללי לחיות - לא יכולה אלא להיות ההגדרה המילונית של זרימה. קיבלתי, בסופו של

יום הזיכרון הגיע ואנחנו בבית שלך, יואב ואני מסתכלים אחד על השניה ומחליטים לעלות לחדר שלך. לא עשינו את זה כבר כמה שנים. אנחנו עולים במדרגות והלב מתחיל לדפוק, לא ברור אם זה בגלל שאנחנו לא בכושר ובגיל לעלות את המדרגות האלה