איתי שלי היית איתנו כל כך מעט זמן היית כאן רק לרגע קט פיזרת סביבך טוב לב, רגישות, צחוק מתגלגל וחברות אמת חיבקת בעוצמה אהבת בלב שלם כיבדת כל אדם והיית מלא חמלה ידעת לשמוח באמת, שמחה מתפרצת ומדבקת ידעת להיות רציני

אתה יודע לכאב יש לו אופי משלו הוא משתנה לו משנה לשנה. והשנה, כמו שרותי כתבה, גבולות הכאב התרחבו, למימדים שלא הכרתי. השנה הפכנו (כמעט) כולנו להיות הורים ואני הפכתי להיות אמא. צעד כל כך משמעותי, כל כך משנה חיים. צעד

העולם שלנו התהפך בשנה האחרונה. קיבלנו שיעור משמעותי ורובנו עברנו שינוי בחודשים האחרונים. כמעט כולנו מרגישים יותר חסרי אונים, יותר צנועים, וגם יותר מיואשים ומדוכדכים , כי התרכובת הנפיצה של הנגיף ושל מה שקורה כאן

בקיץ האחרון של 2006, לי ולאיתי היה מן קטע כזה. היינו מתעוררים ממש מוקדם בבוקר ומפתיעים אחד את השני. פשוט מגיעים הביתה, בתירוץ שיש לנו עוזרת, נכנסים למיטה וממשיכים לישון ביחד. כל פעם ניסינו לגרום אחד לשני לחשוב שהשני לא