אני כל כך מנסה לזכור. מנסה לחזור אל אותם רגעים קטנים של חיי היום יום. לתפוס רסיסי זיכרונות, להקפיא תמונות של חייך, כדי לא לפספס אף רגע מ 18 השנים הקצרות כל כך שלך.
אני זוכרת את הרגע בו החזקתי אותך לראשונה, את הפליאה וההלם

לפני שנתיים, בטיול לזכרו של מוטי, סיפרתי על תחושת הבדידות והכאב לצד הרצון לחיות.
בין השאר כתבתי אז:
החיים בתוך הכאב, לגדל ילד שאין לו אבא, לעבור הכל לבד, בלי להתחלק, לא בקשיים ולא ברגעים המאושרים. שן ראשונה, צעד ראשון

איתי,
חלפת בשמי חיינו כמו כוכב שביט, נדיר, מיוחד, מהיר, חד ומפעים.
וכמוהו השארת אחריך, שובל של רסיסים. משפחה, חברים וקרובים הנושאים עיניים, מתפעלים ומתפלאים מהיכולת, מהאור והעצמה ומתקשים להבין איך תופעה כה מדהימה

חלפו שלוש שנים והלב ממאן להאמין ואני לא יודעת אם אי פעם נאמין. היו אלו שלוש שנים של כאב וצער וגעגועים שמתרבים עם השנים. היה זה כאילו רק אתמול שריבי פתחה את הדלת עם משלחת של רופא וקצין ובפיהם הידיעה המרה שאיתי נפטר. אותו רגע