אזכרה שנייה, אוגוסט 2008
רותי
אני כל כך מנסה לזכור. מנסה לחזור אל אותם רגעים קטנים של חיי היום יום. לתפוס רסיסי זיכרונות, להקפיא תמונות של חייך, כדי לא לפספס אף רגע מ 18 השנים הקצרות כל כך שלך.
אני זוכרת את הרגע בו החזקתי אותך לראשונה, את הפליאה וההלם
להספד במלואו >>
אני זוכרת את הרגע בו החזקתי אותך לראשונה, את הפליאה וההלם
רותי
לפני שנתיים, בטיול לזכרו של מוטי, סיפרתי על תחושת הבדידות והכאב לצד הרצון לחיות.
בין השאר כתבתי אז:
החיים בתוך הכאב, לגדל ילד שאין לו אבא, לעבור הכל לבד, בלי להתחלק, לא בקשיים ולא ברגעים המאושרים. שן ראשונה, צעד ראשון
להספד במלואו >>
בין השאר כתבתי אז:
החיים בתוך הכאב, לגדל ילד שאין לו אבא, לעבור הכל לבד, בלי להתחלק, לא בקשיים ולא ברגעים המאושרים. שן ראשונה, צעד ראשון
ריבי
איתי,
חלפת בשמי חיינו כמו כוכב שביט, נדיר, מיוחד, מהיר, חד ומפעים.
וכמוהו השארת אחריך, שובל של רסיסים. משפחה, חברים וקרובים הנושאים עיניים, מתפעלים ומתפלאים מהיכולת, מהאור והעצמה ומתקשים להבין איך תופעה כה מדהימה
להספד במלואו >>
חלפת בשמי חיינו כמו כוכב שביט, נדיר, מיוחד, מהיר, חד ומפעים.
וכמוהו השארת אחריך, שובל של רסיסים. משפחה, חברים וקרובים הנושאים עיניים, מתפעלים ומתפלאים מהיכולת, מהאור והעצמה ומתקשים להבין איך תופעה כה מדהימה
אזכרה שלישית, אוגוסט 2009
סבתא אתי
חלפו שלוש שנים והלב ממאן להאמין ואני לא יודעת אם אי פעם נאמין. היו אלו שלוש שנים של כאב וצער וגעגועים שמתרבים עם השנים. היה זה כאילו רק אתמול שריבי פתחה את הדלת עם משלחת של רופא וקצין ובפיהם הידיעה המרה שאיתי נפטר. אותו רגע
להספד במלואו >>