אזכרה לאיתי.
איתי נכדי הבכור והאהוב,
ארבע שנים חלפו מאז הלכת מאיתנו, שנים של עצב, דמעות ובעיקר געגועים. כולנו ממשיכים בחיים, מתבגרים ואחיך ובני דודתך גדלו וכל אחד מהם מתכנן את עתידו. מדי פעם אני חושבת, אילו היית

חודש אוגוסט המסוייט מגיע, עם החום הבלתי נסבל והלחות והזיעה, ממש לא מתאים לשום פעילות ובטח לא לאזכרה. מי יכול בחום הזה לעמוד כאן בבית הקברות. איך אפשר לדאוג לצמחים שיראו רעננים, איך אפשר להלחם בנמלים וביתושים, ומה יהיה אח"כ

הלוואי והייתי מצליחה להביא לידי ביטוי בכתב או במילים את מה שאני מרגישה. כבר חמש שנים אני מתיישבת ליד המחשב כחודש לפני האזכרה ומנסה לכתוב לך או עלייך או סתם כל מיני מחשבות שעוברות לי בראש. תמיד זה מסתכם בעמוד וורד אחד

עם כל שנה חומו של חודש אוגוסט מעיק יותר
מעלה תחושות של אי נוחות ולא רק בגלל ההזעה והעייפות
אלא תחושה של חוסר אונים ואזלת יד.
עם כל שנה חום אוגוסט נעשה קשה יותר וכבד יותר,
משאיר אותך, איתי צעיר ויפה בן 18, להספד במלואו >>