יום רביעי, 23/8/2006 שעה 12:56.
זה הרגע בו הילד שלי הפך מיש לאין. זהו הרגע שאותו אני לא מצליחה להבין. את הרגע הזה שבו קיום שלם, נפש , גוף, מוח, חוצים את הגבול בין להיות ללא להיות. הרגע בו אין יותר איתי, אין יותר את החיוך שלו, אין

לפני שש שנים וקצת התחלתי להרגיש ממך משהו שונה ביחסים בינינו. עד אותה תקופה רוב התקשורת שלנו הייתה מבוססת על ההצמדה שלי לרצפה על יידך מדי פעם, זאת הייתה לחיצת היד שלנו, אבל לאורך הזמן התחלתי להתבגר ואתה, לשלוח יד ולהציע את

איתי נכדי הבכור ואהובי תמיד, תמו להן 6 שנים מאז לכתך ושוב אנחנו כאן ליד מקום מנוחתך, בני המשפחה, חבריך, ידידיך ומעריציך וכן גם רבים בני המעגל המרוחק יותר. שש שנים שהן יותר מ-70 חודשים, יותר מ- 300 שבועות, שמצטרפים יחד ל-2190

אם היה לי עוד יום איתך הייתי משחזרת איתך כל רגע של חיינו, מהפעם הראשונה שהחזקתי אותך והתאהבתי בך ועד לפעם האחרונה שראיתי אותך. הייתי מנסה לחרוט בתוכי כל חיוך, כל שיחה, כל מבט. הייתי רוצה להבין דברים שלא הבנתי, לגלות דברים