25.2.1963 מוטי נולד. בני ואתי ההורים קובעים את ביתם בחיפה, בקרית ביאליק ושוב בחיפה, בשכונת אחוזה.
מוטי, אח בכור לדרור ולריבי, לומד בבית הספר אהוד בחיפה החל מכיתה ג'. "ילד גבוה, שקט, עיניים נבונות" מתארת הדרה רוזנהיימר, מחנכת הכיתה. על מנת לאפשר למוטי, התלמיד החדש להשתלב בכיתה בקשה ממנו לנגן באקורדיון בקבלת השבת. "לאחר הנגינה נפלו החומות ומוטי הפך להיות אחד מהם... ילד פעיל ושמח ומאוד מקובל בחברה". ומורה נוספת מדגישה "חבר בכל הועדות, תלמיד טוב ובעיקר אחראי מאוד." בכיתות הגבוהות ממשיך מוטי ("אנטנה" כפי שכינוהו חבריו) בלימודיו בחטיבת-הביניים של תיכון עירוני ה', ומצטיין בכיתת אלקטרוניקה ומחשבים בתיכון 'בסמ"ת', ואף זוכה על כך בפרס.

במקביל ללימודיו מוטי פעיל נלהב בתנועת הצופים, בשבט 'צופית'. מגלה כושר מנהיגות וכריזמה מגיל צעיר ומשמש מספר שנים כמדריך ולאחר מכן כמרכז שבט צעיר כשהוא אהוב ומקובל על חבריו, חניכיו וסביבתו. בין לימודיו הקשים בתיכון ובין פעילותו הענפה בתנועה מוצא זמן להתנדב פעמיים בשבוע כחובש צעיר במגן-דוד-אדום. גם כאן משקיע מוטי את מרבית מאמציו ועושה עבודתו נאמנה ובשלמות. בתום לימודיו התיכוניים מתלבט מוטי בין העתודה האקדמית לבין קורס טיס ולבסוף בוחר בלימודים. מאוחר יותר, לאחר שהחלה מלחמת שלום הגליל, מרגיש מוטי כי אינו יכול להשאר בלימודים בזמן שחבריו נלחמים, והוא מוותר על לימודיו ומתחיל קורס טיס. ביולי 1984 מקבל מוטי את כנפי הטייס ומוצב בטייסת 125 בשדה דב. לאחר שנתיים מועבר מוטי לטייסת היסעורים 118 בתל נוף.

רותי ומוטי. את רותי, אשתו לעתיד, פוגש מוטי כשהיו בני 16.
"התאהבנו כשהיינו בני 16.
ילדים תמימים, אבל בוגרים ורציניים.
אהבה מתמסרת, אהבה של פעם בחיים. אהבה לתמיד.
ניסינו לתמרן בין לימודים, משפחה, צופים, התנדבות שלך במד"א, עבודות מזדמנות – ותמיד הביחד שלנו היה הכי חשוב והכי ברור.
השכמנו מוקדם יותר, כל בוקר, גם בימים גשומים של חורף, כדי להיפגש לכמה דקות של חיבוק בתחנת האוטובוס, עוד לפני בי"ס.
החבאנו זה לזו פתקי אהבה במחבוא סודי. חיכינו ליום שנוכל להיות ביחד כל הזמן.
התגייסנו לצבא, והפגישות היו קצרות ורחוקות, התגעגענו דרך מכתבים (לא מיילים...) וטלפון (לא סלולרי, אלא כזה שצריך לעמוד זמן רב בתור כדי להגיע אליו...)
ברגע שיכולנו, בסוף הקורס, כשהגעת ל 125, עברנו לגור ביחד בת"א. מאותו יום לא נפרדנו"
מתוך הספד למוטי, עשור למותו
לאחר שנים של חברות ולאחר שנתיים של מגורים משותפים בתל אביב הם ממסדים את הקשר.

17-7-1986. מוטי ורותי מתחתנים בגינת הטכניון. לאחר נישואיהם, הם מתגוררים בשיכון המשפחות הפסטוראלי בתל נוף, שם מוצב מוטי בטייסת 118. רותי מתחילה את התואר השני בהפרעות בתקשורת והעתיד נראה ורוד מאי פעם.

29-8-1988. איתי נולד והמשפחה מתרחבת. מוטי, זורח ומאושר, כותב לאחותו ריבי המטיילת בחו"ל "את כבר יודעת שיש לך אחיין ושמו איתי - הוא נולד גדול וחזק וכמובן הוא הכי יפה בעולם! ...דרור ראה את איתי לראשונה אתמול ונתן את אישורו לעסקה. כעת רק את עוד לא פגשת אותו. אבל אנחנו מספרים לו שיש לו דודה שמטיילת במזרח הרחוק ושהיא תחזור בעתיד..."
מוטי מספר על אהבתו לאיתי לאחותו ואינו חוסך מידע גם מחבריו. הוא קשור לרותי ואיתי בנימי נפשו.

29-12-1988. איתי ורותי יוצאים לתל אביב ומורידים את מוטי בטייסת. מוטי יוצא למשימה מיוחדת - הנחת אבן גבול 51 המתווה את הגבול החדש - גבול השלום - בין ישראל למצרים. תאונה מחרידה קוטעת את המשימה. תקלה אשר נגרמה במסוק מונעת ממוטי למקם את אבן הגבול במיקומה. מוטי מנסה לייצב את היסעור הרועד אך ללא הצלחה. בעוד זנב המסוק מתפרק ונשבר מצליח מוטי, בקור רוח אופייני, להרחיק את המסוק מעשרות הנוכחים למטה ולמנוע אסון כבד ביותר. המסוק מונחת בעוצמה רבה, הכסא של מוטי ניתק והוא מועף אל מחוץ למסוק.
3 אנשי צוות נוספים ועשרות הנוכחים ניצלו. מוטי נהרג.

לאחר מוטי. רותי חוזרת לחיפה, לקרבתם של הוריה התומכים ומשפחתו החמה של מוטי. עוזבת, הרחק מאחור, את ביתה האהוב ואת חדרו החדש של איתי בתל נוף. איתי גדל ופורח. קשור קשר הדוק לסבים ולסבתות משני הצדדים ומבלה זמן ניכר גם עם דודיו, דרור וריבי אחיו של מוטי ורני ואורי אחיה של רותי. הקשר עם רותי, אמו, מתפתח לקשר מיוחד ונדיר. מוטי נוכח בחייו של איתי. הוא נחשף לסיפוריה של אמו על מוטי, לחבריו של אביו המאמצים אותו אל ליבם ולאירועי ההנצחה והאזכרות המלווים את המשפחה מידי שנה.
לריבי דודתו אמר: "ספרי לי על אבא ומה הוא אהב, וכשהייתם ילדים איך הוא היה, ובאמת הוא היה מטר תשעים ושתיים?" וכילד כתב לאביו "למה דווקא אבא שלי בחר להיות טיס, אבא שלי שאהב אותי כל כך. אבל כל השאלות שבעולם לא יחזירו לי את אבא שלי.." ומאוחר יותר, כנער, ביטא בשיריו את אהבתו:
מאז שעזבת,
הזמן עובר לאט,
ימים זולגים כמו מבעד לשעון חול,
ואני חייב להמשיך בחיפוש.

אני לא מפסיק להתגעגע,
חושב עליך,
מנסה ללכת בדרך שלך,
שהצבת בפניי כשהלכת.
(מתוך השיר "ניהול העיזבון" של איתי שרון)

רותי מגדלת את איתי באהבה רבה והוא הופך להיות כל מה שחלמה ויותר מזה. הוא הולך בדרכו של אביו אשר במותו התווה את מסלול חייו. לקראת גיוסו של איתי כותבת רותי למוטי:
"אהובי הרחוק, הגעתי היום בבוקר לבית הקברות, סתם כך, בדרך לעבודה, כמו הרבה בקרים אחרים. אך היום לא יום רגיל, לא כמו כל יום אחר.
באתי לספר לך שקצינות ענף נפגעים אמורות להגיע אלי עם טפסים עליהם אני צריכה לחתום לקראת גיוסו של איתי לצבא.
מצאתי את עצמי מספרת לך על הפחד, על תחושת האחריות, על הרגשת אובדן השליטה, והבנתי שכמו בפעמים קודמות – באתי לבקש ממך עזרה.
והרי כל כך ברור מה היית אומר, אני שומעת את קולך החם והאוהב, מרגישה את עינך המביטות בי ומצפות ממני לא לאכזב אותך גם הפעם...

אז מוטי – רק קצת בכיתי כשהוצאתי מתיבת הדואר את המעטפה עם צו הגיוס של איתי. ורק קצת היה קשה לי להבטיח לאיתי שאחתום על מה שירצה.
אבל אני צריכה שתעזור לי, שתמשיך לעזור לי לשמור עליו" למכתב המלא.

לאחר מותו של איתי, 18 שנים למותו של מוטי, כותבת רותי:
"לבוא היום לכאן בלי איתי, זה אולי בפעם הראשונה להבין באמת מה קרה לנו.
מוטי שלי, איבדנו את הבן שלנו, את התינוק המדהים שהחזקת בין ידיך, את הילד המיוחד שלנו, המקסים, את הנער המהפנט, הבחור החייכן והמושלם שהצלחנו ליצור יחד.
ואני עומדת כאן היום מולך בלעדיו.
מרגישה שנכשלתי, שלא הצלחתי לשמור עליו, שאכזבתי אותך. אני לא מאמינה בחיים אחרי המוות, לא בגלגול נשמות, ולא בגן עדן. אבל בתוך תוכי, בתוך כל חוסר האמונה, יש את הרצון לשקר לעצמי ולדמיין אותך שם למעלה שומר על הילד שלנו המתוק ומגונן עליו.
ניסיתי, וגם הצלחתי, לגדל אותו באושר, בשמחה, והוא היה כל מה שאפשר לרצות ולבקש.
רק שהמשמרת שלי הייתה קצרה מדי, רק שמונה עשרה שנים נתנו לי להיות עם איתי ועכשיו תורך.
לא דמיינתי שלגדל ילד לבד, עם כל המשתמע מזה, היא משימה קלה לעומת לאבד אותו בלעדייך...
ולמרות שאני מוקפת באהבה ובחום, בתמיכה ועזרה, אני צריכה אותך עכשיו יותר מאי פעם.
מוטי שלי, אני מתגעגעת אליך" להספד המלא.

לראש העמוד