29-8-1988. איתי נולד והכל מוכן לקראתו. ילד בכור, נסיך לזוג הורים אוהבים, תוספת ברוכה לזוגיות מושלמת בשיכון הפסטוראלי בתל נוף. מוטי, סרן צעיר עם עתיד מבטיח בטייסת, מקדיש את כל שעותיו הפנויות לרותי ולאיתי. ארבעה חודשים נמשכה האידיליה.

29-12-1988. איתי ורותי יוצאים לתל אביב ומורידים את מוטי בטייסת. מוטי יוצא למשימה מיוחדת - הנחת אבן גבול 51 המתווה את הגבול החדש - גבול השלום - בין ישראל למצרים. תאונה מחרידה קוטעת את המשימה. תקלה אשר נגרמה במסוק מונעת ממוטי למקם את אבן הגבול במיקומה. מוטי מנסה לייצב את היסעור הרועד אך ללא הצלחה. בעוד זנב המסוק מתפרק ונשבר מצליח מוטי, בקור רוח אופייני, להרחיק את המסוק מעשרות הנוכחים למטה ולמנוע אסון כבד ביותר. המסוק מונחת בעוצמה רבה, הכסא של מוטי ניתק והוא מועף אל מחוץ למסוק.
3 אנשי צוות נוספים ועשרות הנוכחים ניצלו. מוטי נהרג. קרא בהרחבה.

1988-2006. את שברי החיים הקודמים לא ניתן לאחות. רותי חוזרת לחיפה, לקרבתם של הוריה התומכים ומשפחתו החמה של מוטי. איתי גדל ופורח. קשור קשר הדוק לסבים ולסבתות משני הצדדים ומבלה זמן ניכר גם עם דודיו, דרור וריבי אחיו של מוטי ורני ואורי אחיה של רותי. הקשר עם רותי, אמו, מתפתח לקשר מיוחד ונדיר.
כשהוא בן שלוש פוגשת אמו את ישראל, אב למאי הגדולה מאיתי בשנה אחת בלבד. ביולי 1993 מצטרפים למשפחה דנה וגיא התאומים. הקשר בין האחים הדוק, במיוחד בין איתי ומאי - בני הגילאים הקרובים. איתי הקטן, הדומה לאביו, נחשף יותר ויותר למורשתו של אביו, לאהבותיו, לסיפורי חבריו ולאירועים שנערכים לזכרו. לריבי דודתו אמר: "ספרי לי על אבא ומה הוא אהב, וכשהייתם ילדים איך הוא היה, ובאמת הוא היה מטר תשעים ושתיים?"...
את כיתות א'-ה' מבלה איתי בבית הספר היסודי אהוד שבחיפה. עם מעבר המשפחה לזיכרון יעקוב, הוא מצטרף לבית הספר נילי שבישוב ולאחר מכן לאורט בנימינה בו הצטיין בלימודיו במגמת רובוטיקה ומחשבים.
איתי הנער. רם ונישא מעל כולם, יפה תואר, מלא חוש הומור, ספורטאי ותלמיד מצטיין, ומעל הכל חבר אמיתי, פעיל חברתי, ובן אוהב. הקשר בין איתי לאמו, אשר לימים נפרדה מישראל בן זוגה, הוא קשר של חברות, תמיכה, שיתוף ופרגון. בראיון שנתן לעיתון בית ספר בסוף כיתה י"ב אומר איתי: "אני ואמא שלי ביחסים הכי טובים שיש... אני מספר לאמא שלי הכל... " לשאלה האם אתה מאמין שהיחסים ההדוקים עם אמך נוצרו בעקבות האסון? ענה: "אין לי מושג, אני חושב שזה יצר קשר מיוחד אבל אני לא יכול לתאר לעצמי שזה היה יכול להיות שונה..."
איתי הנער. מלא אמביציה, דוהר קדימה, לא מוותר (במיוחד לעצמו), מלא חלומות ושאיפות אשר במרכזן טיול מחוף אל חוף בארה"ב עם בן, חבר קרוב ובשיאן הרצון להגיע לקורס טיס ולהצליח בו. בדיוק כמו אבא.
איתי הנער. איש צעיר שלו רבדים רבים. חלקם מוכרים חלקם פחות.
מחלק את זמנו בין חבריו הרבים, אימוני ומשחקי כדורסל במסגרת מכבי חיפה ולאחר מכן מכבי זכרון, לימודים אינטנסיביים וחברות קרובה עם אמו, עם מאי ועם אחיו - דנה וגיא. לא מפסיד ארוחות משפחתיות. מפליא בחוש הומור... מוודא שאף אחד לא יישאר עצוב... חיוך מאוזן לאוזן על פניו. כפי שהיטיבה לבטא זאת סבתא אתי: "תמיד עם החיוך הנפלא, העיניים הצוחקות שטוב לב נשקף מהם" או חברו יועד: "הענקת את זמנך לחבריך הטובים... תמיד היית מעלה חיוך על פניהם. תמיד היו סביבך אנשים שמחים או כאלו שהפכו שמחים בזכותך..."
עם זאת, קיים גם צד פחות מוכר. איתי הרגיש, העדין. איתי שכותב שירי געגוע וכאב לאביו. איתי הסולל אט אט את הדרך בה ילך בעקבותיו. באותו ראיון שנתן בסוף י"ב איתי אומר: "תמיד יש לי הרגשה של חסר, שמלווה אותי כל החיים, משהו שאי אפשר למלא, מבחינתי גדלתי בלי אבא...".
איתי הקשור בקשרי אהבה וחברות לאמו. רותי אינה עומדת בדרכו של איתי ("אמא אומרת פשוט לעשות מה שטוב לי...") ומאפשרת לו, מבלי להציף את החרדה, ללכת בדרך בו בחר. דרכו של אביו. מאוחר יותר היא אומרת כי במותו התווה מוטי את חייו ואת מותו של איתי.
אתה רחוק,
רץ שם לבד.
אני חושש לשלומך,
חסר אונים.
(מתוך השיר "געגוע" של איתי שרון)

איתי מתכונן לגיבוש טיס כפי שהתכונן לכל אתגר בחייו. במלוא הנחישות. ההצלחה במשימה זו הייתה בדמו. הוא מגיע לבקו"ם, נקודת המפגש של הגיבוש בכושר מלא, נרגש, שמח, מלא ציפיה, מלווה ביואב, בן זוגה של אמו רותי.

20-8-2006. גיבוש קורס טיס. אוגוסט. חום קיצוני באוויר. דניאל, חבר מהגיבוש, מספר: "המון בלגאן, עד שבצהריים קיבלנו את הכיתה ואת המכ"ית. הלכנו לאכול ואח"כ כל אחד הציג את עצמו. ממה שאני זוכר איתי אמר שהוא גר בזיכרון ומאד אוהב לשחק כדורסל.
לאחר מכן התחלנו בדיון של להחליט על מה לעשות דיון, והנושא שאיתי הציע נבחר בסופו של דבר, על החוק של שני נוסעים עם נהג חדש. בדיונים הוא התבלט מאד, קול נמוך וחזק, אבל גם תמיד עם חיוך ומבט רציני בעיניים, השתדל להנהיג, הסכים כשהיה צריך להסכים ולא נגרר לויכוחים מיותרים. אני זוכר שכולנו הסכמנו שהחינוך הוא הפתרון, לא רק לבעיות בכבישים, אלא להכל, כולל בעיית העוני שזה היה דיון אחר. ממש ראיתי אצלו רצון להפוך את העולם למקום טוב יותר...
אני זוכר שבפעם הראשונה שהורידו אותנו לשכיבות סמיכה, ראיתי אותו לידי מתאמץ להישאר, ואיתי לא מוותר וממשיך וממשיך... התרשמתי ממנו כאדם שלא מוותר לעצמו. בלילה היו צחוקים באוהל...
התחיל היום בשני, היום הכי קשה בגיבוש. יום משביז שלא נגמר. חוץ מכמה דיונים שאיתי התבלט בהם אני לא זוכר הרבה. מה שאני זוכר זה את הלילה.
לקחו אותנו שנייה לפני שהלכנו לישון למסע של 2 ק"מ, והיינו צריכים להקים אוהלי סיירים באמצע שום מקום, חשוך לגמרי ובקושי רואים משהו.
מכל 5 הכיתות... איתי יודי ואני היינו היחידים שהצלחנו לבנות. אז בזמן שכולם המשיכו לבנות, אנחנו הצטופפנו בתוך האוהל. כשהיינו בפנים זה כאילו שהיינו במקום אחר, המפקדים לא צועקים בחוץ, והסמלת לא אומרת כמה אנחנו גרועים, אנחנו פשוט צוחקים וצוחקים כדי להפיג את השביזות. ובחוץ המפקדת אומרת להיות בשקט ואנחנו ממשיכים לצחוק. אני בינתיים ישן עם איתי בתנוחת כפית כי לא היה מקום, והיה מצחיק, ואז הסמלת אומרת לפרק הכל... ואז אמרו לנו לבנות שוב ולא הצלחנו וישנו בחוץ על האבנים מתחת לכוכבים, נחמד ביותר וגם כואב בגב...
ביום שלישי היה לנו מסע אלונקות ראשון וכולם היו שבוזים אחריו, בטוחים שהם לא מסיימים את המסע של היום הרביעי. חצי מהיום היה דיונים, והחצי השני היה משימות עם בניית אוהלים. אני זוכר שהייתה משימה לבנות אוהל של 5 מטר על 5.5 מטר. אני הייתי שבוז ולא הובלתי שום משימה, כאבה לי הרגל, וראיתי את איתי פשוט מפקד על בניית האוהל. אח"כ היינו צריכים להזיז את האוהל והוא עדיין פיקד ונתן כל מיני רעיונות מאד יצירתיים...."

23-8-2006. לפנות בוקר. החברה' עייפים אך נחושים להמשיך. סוף השבוע כר נראה באופק. יום הולדתו ה- 18 של איתי אמור להתקיים בעוד מספר ימים. דניאל ממשיך בסיפורו: "בבוקר יום רביעי התחלנו את המסע, היה ראבאק מטורף, אני נהניתי מהמסע ורבים גם, כולם עזרו לכולם, היינו כיתה ממש טובה. אני זוכר את איתי מציע לי מים ודוחף אותי. כל מי שפחד לפני המסע חייך אחריו והיה כיף וכולם נראו טוב. אני זוכר שאחרי המסע ולקיחת ציוד ירדנו לשכיבות סמיכה, שוב פעם, איתי לא מוותר. אחרי זה הוא הלך לשבת בצל בזמן שאנחנו עשינו משימות...." המסע הארוך, אשר התחיל לפנות בוקר, מופסק בהודעה על "עומס חום". איתי וחבריו חוזרים לכיוון הבסיס תוך ביצוע תרגולים קלים.

23-8-2006. מאוחר יותר. איתי אינו מרגיש בטוב אולם מוותר על האפשרות לגשת לחובש. לאחר זמן קצר הוא מתמוטט. החובש, אשר אינו מזהה כי מדובר במכת חום וסבור כי מדובר בהתייבשות, מבצע פעולות אשר אינן מסייעות ואף מזיקות. רכב פינוי - ללא עזרים מתאימים - מעביר את איתי לרופא היחידה אשר מעביר את איתי במהירות לביה"ח סורוקה. למרות שהודיע על הגעתם הצפויה, על הצורך בחדר הלם ובטיפול רפואי מציל חיים, איתי, אינו זוכה לכל טיפול רפואי מצוות בית החולים במשך דקות ארוכות.
איתי איננו. בבוקר עוד צחק עם חבריו ונאבק בעייפות, בחום ובמשימות כדי להצליח, וכבר הוא איננו. איתי נפטר ממכת חום. ממכת חום שלא זוהתה. ממכת חום שלא טופלה כראוי. איתי נפטר למרות שהיה ניתן להצילו, באמצעות בעלי תפקיד ומקצוע ערוכים, מקצועיים ואחראיים יותר. באמצעות נהלים ופקודות חד משמעיים ומחייבים. באמצעות תשומת לב ואנושיות.
עדן, חברו הטרי לגיבוש, כותב: "היכרות קצרה אך עמוקה, ידעת לתת מעצמך ולעודד את החברים מסביבך, לא התייאשת והמשכת קדימה... קדימה יותר מדי... רצת מהר מאד קדימה, פתחת פער עצום ואינך עוד איתנו. אני עוד מחפש אותך, הרי רק שעות קודם עמדת איתי במסדר בוקר, אז היכן אתה...".

לאחר איתי. 3 שנים לאחר מותו המיותר של איתי התקבל דו"ח החקירה של צה"ל. מסקנות הדו"ח מצביעות על כשלי רוחב בכל דרג או תפקיד. בעקבות הדו"ח משונים נהלים רבים בחיל האוויר ובחיל הרפואה ובהם נהלי ההכנה לגיבוש, מועדי הגיבוש (מאז מותו של איתי לא מתקיימים גיבושים באוגוסט), נהלים בנוגע לכשירות החובשים, למערך הרפואי ולתהליך הפינוי. שינויים שבוצעו בצה"ל בעקבות המקרה.
למרות מסקנותיה החד משמעיות של ועדת החקירה ולמרות שנקבע ללא צל של ספק כי 8 אנשים אחראים למותו של איתי אף לא אחד מהם מוגדר כאשם במותו ואף לא אחד לוקח אחריות.
רותי, אמו של איתי, ממשיכה לגדל את דנה וגיא. אל החלל העצום שהותיר מוטי נוסף החלל הבלתי נגמר שהותיר אחריו איתי.
"והיום אנחנו עומדים כאן מסרבים להאמין שחלפה לה שנה ויש מקומות ואנשים שאצלם דבר לא השתנה, אבל אצלנו דבר אינו כתמול שלשום, המחשבות על אוזלת היד, אובדן הביטחון, התנפצות התקווה והתערערות של מושגים עליהם חונכנו כמו רגישות ולקיחת אחריות, רק מחדדים את הכאב ולא נותנים מנוח.
ואם יש קצת נחמה היא אולי נמצאת במחשבה ששם למעלה בשמיים אתה ואבא יושבים לכם בשניים משלבים ידיים ומביטים אחד לשני בגאווה בעיניים. בדיוק כמו באותן שתי תמונות שתלויות זו מול זו על הקיר בחדר הזיכרון בטייסת בתל נוף" (אבי קרסו, חבר המשפחה באזכרה הראשונה לאיתי, 8-2007) להספד המלא.