אני שונאת את היום הזה   העובדה שהכל בו מתנהל כאילו כרגיל, הוא מתחיל להתקרב ומתחילה המועקה,   אבל כולם מדברים עליו כמו עוד יום רגיל בשבוע.   השגרה ממשיכה, אנשים הולכים לעבודה וטסים לחול.   זה תמיד בלתי

איתי אהובי, עוד שנה חלפה ואנו שוב ביום רביעי וגם היום כמו בפעם הנוראה ההיא , חם- חם מאד. גם היום , כמו אז עולות  וצפות אותן שאלות , גואים אותם כעסים והלב ממאן להאמין. באחד מימי מוצ"ש האחרונים, בבואנו למרכז חורב

17 שנים חלפו. יום הולדת 17 שלך היה יום ההולדת האחרון אותו חגגנו יחד. שנות חייך ישתוו השנה לשנות מותך.   תכננתי לכתוב השנה נאום אנארכיסטי. זה כל כך מתבקש. נאום בועט, כועס, צורח. כזה שמדבר על השבר הנורא שהמדינה שלנו

מישהו שאל אותי השנה- איך את עם כל המצב? עניתי, אתה יודע. כמו כולם. והוא שאל, כן, אבל המשפחה שלכם... איך את? איתי לא מת בקרב והוא לא מת במלחמה. הוא לא היה סיפור גבורה והוא לא הציל אנשים במותו. אבל הוא מת. והוא איננו. והשנה הזאת