שמונה שנים למותו של איתי שרון ז"ל
כל אחד מאיתנו נושא עימו את אותם רגעים הנצרבים בזיכרון, הרגעים שאנחנו יודעים וזוכרים לעד מה בדיוק עשינו כש...
הרגע בו עדנה, אחות ביה"ס דאז, התקשרה אלי, ובקול שההלם וחוסר

שמונה שנים מאוחר יותר, קשה למצוא מה עוד להגיד. פרק הזמן בלעדיך מתארך לאט בזמן שלא נצברים עוד זכרונות מהזמן איתך. שאלת ה "מה היה יכול להיות ?" היא עכשיו חלק משרשרת המחשבות השגרתית. האופן שבו הכל קצת פחות שמח, הוא כבר

איתי מחמל נפשי, איתי מחמדי, כבר חלפו שמונה שנים , שנה פחות ממחצית חייך וככל שמתקצרים ימי כך מתארכים להם ימי הגעגועים , יום יום ושעה שעה. עונת הלחץ וההתכווצויות בשיפולי הבטן החלה השנה מוקדם יותר. בדרך כלל משנכנס אוגוסט

איתי אין יום שעבר ב-8 השנים שחלפו שבו לא חשבתי עליך. לרוב אלה מחשבות בסגנון "מה אתה היית אומר, עושה, איך הייתה צוחק..." לפעמים אני גם שוקע במחשבות על כמה אהבתי אותך, וכמה תחושת ההחמצה כבדה לי: איך הייתי מנצל את התקופה