מאז שמוטי נהרג אני כותבת לאיתי מכתבים. חלקם נשלחו אליו או ניתנו לו, וחלקם נשארו במגירה. לפני מספר חודשים, ניגשתי לשולחן של איתי , לאחר שנים בהן לא הסכמתי לגעת בו. מצאתי שם , בין ערימות של חומר לימודי לקראת הבגרויות

איתי אהובי שתמיד איתי, מחצית משנות חייך חלפו מאז שעזבת וממש כפי שכתבת בפתח שירך ניהול העזבון: "מאז שעזבת הזמן עובר לאט, ימים זולגים כמו מבעד לשעון חול, ואני חייב להמשיך בחיפוש" ו" אני לא מפסיק להתגעגע, חושב

בכל פעם שמגיע אוגוסט נראה לי שפשוט לא יכול להיות חם יותר. עד שמגיע עוד אוגוסט והוא עוד יותר חם ובלתי נסבל. החום הזה של אוגוסט מביא אתו תמיד תחושה ברורה של כאב. כל טמפרטורה שמטפסת מחזירה את כל מי שנמצא פה לכאב של היום הזה

"איך את שומרת על קשר עם איתי?" כך נשאלתי לפני שבועיים, ע"י רופא צעיר שזה עתה סיים את לימודי הרפואה במסגרת העתודה, ונמצא בקורס הכנה של חיל רפואה לקראת שירותו כרופא חטיבתי. בהרצאות שאני נותנת מדי כמה חודשים בחיל