עשרים וארבע שנים בלי מוטי, מוטי של רותי, רותי של מוטי. עשרים וארבע שנים של חלל  שמנסה להתמלאות. פגישות  שנתיות בבית קברות, משפחה, חברים ,דור ההמשך, המשפחה המתרחבת. צעירים  כל כך היינו כשנפגשנו כאן לראשונה לפני 

זיכרון עמוק בהתחלה נאבקתי לזכור הכול, מפחד לשכוח,         תחושות, רגעים, חיוכים , שיחות ארוכות, חזור ומרענן, סתם באמצע נסיעה ארוכה,  ברגע של אתנחתא, לפני אזכרות, אבל הזמן בשלו מכהה את הזכרונות, ממיין

אחרי 24 שנים בלעדיך הבכי מגיע ברגעים לא צפויים. החל מידיעה על זוג שחוגג 25 שנות נישואין, כפי שאנחנו היינו אמורים לחגוג כבר לפני שנה, המשך בימי הולדת 50 שנחגגים סביב והמחשבות על מי היינו מתפתחים להיות ואיך היית נראה בגיל 50

מוטי שלי אחי היקר מאז דצמבר 1988 כבר כתבתי וחרזתי ואמרתי והקראתי סיפרתי מזוויות שונות כמה אתה חסר, דרך שירים, תיאורים וסיפורי ילדות. שרבוטים, ציורים ומיני טיפולים. והסיבה העיקרית שאני לא חוזרת על עצמי היא כי אתה ואני