החיים בלי מוטי, 16 שנה.

החיים בצל הגעגוע
חיים עם מחשבות על מה שיכול היה להיות, מה יכול היה לקרות. איך היינו נראים, איך היו נראים הילדים האחרים שהיו נולדים לנו. איך הייתה האהבה שלנו גדלה ופורחת

שנה ועוד שנה ועוד אחת
כבר כמעט לא בוכים
הדמעות לא זולגות
מסתובבים עם כאב שהולך ומתגבר
ואפילו אי אפשר לתת לו הסבר
הוא נמצא שם כל הזמן
ולא נותן מנוח
שוכן לו עמוק
בתוך הבטן והלב מסרב להסתלק
ואתה

אזכרה למוטי
לא עובר יום אחד כבר 17 שנה מבלי שאחשוב איך הכל היה נראה אם היית כאן.
איך היית מגיב על אירועים גדולים כמו למשל אסון הצונמי או פיגוע באוטובוס, או אירועים קטנים כמו הרחבת כביש, הוספה של בניין, מה היית חושב על

לפני 17 שנה
כשפתאום עצוב סתם כך באמצע היום
בלי סיבה הנראית לעין
ומסביב אף אחד לא מבין מה קרה
ויש שאלות וגם חוסר הבנה
למה היא עצובה
אז זה נראה לי טיפשי לעצור ולהגיד
מה, אתם לא זוכרים נהרג לי אח
לפני