עשרים וארבע שנים בלי מוטי, מוטי של רותי, רותי של מוטי.

עשרים וארבע שנים של חלל  שמנסה להתמלאות.

פגישות  שנתיות בבית קברות, משפחה, חברים ,דור ההמשך, המשפחה המתרחבת. צעירים  כל כך היינו כשנפגשנו כאן לראשונה לפני  שני תריסרים...  לא יכולתי להכיל את הפרידה ממוטי , החיבוק לרותי לאיתי היו מקרבים אליך, אך לא ממלאים את ה:"אין"

חבר טוב, דמות בולטת, חיוך כובש, עיניים ירוקות טובות, ובעיקר מוטי ורותי.

והגורל ? הפריד בינכם בהיותכם כל כך  טריים... כאלה יפים וצעירים שרק התחילו את החיים.

המציאות גברה על כל דימיון, והפגישות כאן בחיפה נשזרות בפגישות ליד קברו של איתי, שכל כך מזכיר אותך ו:

"מנסה ללכת בדרך שלך,
שהצבת בפניי כשהלכת"

מוטי, אם אתה רואה את המתרחש כאן, שם מלמעלה, הרי אתה רואה את  החבורה הזו, הנאספת בהתמדה לשמר את דמותך.

אתה רואה את רותי שלך, שהשנים והארועים עיצבו לה את החיים....

רותי, אצילת נפש, זקופה ויפה מקפידה כל שנה לרגש אותנו במילים שיוצאות מהלב, מעומק הנשמה מקצות העצבים החשופים,

ואנחנו מזילים יחד דמעה, מחבקים וחושבים.... איך היו החיים אילו לא , אם היו מדלגים על 29.12 , לפני 24 שנים  ....