אחרי 24 שנים בלעדיך הבכי מגיע ברגעים לא צפויים. החל מידיעה על זוג שחוגג 25 שנות נישואין, כפי שאנחנו היינו אמורים לחגוג כבר לפני שנה, המשך בימי הולדת 50 שנחגגים סביב והמחשבות על מי היינו מתפתחים להיות ואיך היית נראה בגיל 50, וכלה בידיעות על התקדמות של חברייך מימים עברו, המדלגים מהישג להישג ,מתפקיד לתפקיד ,כובשים פסגות חדשות – ואילו אתה – לעולם נשאר מאחור.

אחרי 24 שנים הנוכחות הלא נוכחת שלך בתוכי עדיין כל כך משמעותית, אתה חלק מהיום יום, חלק מהשיח בתוך המשפחה, בין החברים, אתה מלווה אותי לכל מקום.

אחרי 24 שנים אני עדיין מוטרפת מאותן דקות גורליות ב 29/12/88 , הדקות בהן מצאת את מותך.

מה קרה שם בדיוק ואיך יכול להיות שכולם חוץ ממך ניצלו? למה ניתק הכסא שלך ומה ניתן היה לעשות אחרת? למה לא ידעו על האפשרות של התנתקות הזנב? למה לא הגיע המידע שצריך היה להגיע?

על מה חשבת באותן דקות , תוך מאבק ברעידות המסוק ונסיון להבין מה קורה? האם היה לך זמן לחשוב עלינו ועל איתי, על אמא ואבא, על הסכנה, על המוות, האם הבנת שהצלחת להציל את אנשי הצוות שלך ואת האנשים שעמדו על הקרקע?

לאחרונה קרתה באחד ממסוקי הטייסת תקלה שמאד הזכירה את התאונה שלך.בזכות הידע הקיים היום התקלה זוהתה ואנשי הצוות נחתו בשלום. האירוע הזה הציף שוב את העובדה שגם מותך וגם מותו של איתי ,שאת שניהם ניתן היה למנוע -הצילו וממשיכים להציל חיים . הידיעה הזו לא מצליחה להפחית אפילו בטיפה את הכעס ,התסכול וחוסר האונים ממותכם המיותר ...

אחרי 24 שנים אני עדיין תוהה אם יכול היה להיות אחרת... מה הייתי יכולה להגיד, איך הייתי יכולה לשנות את הגורל , איך היה אפשר למנוע....?

אחרי 24 שנים ,לצורך הכנת הסרט ליום הזכרון, מצאתי את עצמי עומדת בתוך יסעור, מריחה את ריח השמן, שומעת את נהמת המנוע, נזכרת באהבה שלך לכלי הזה שנראה חזק כל כך אבל איכזב נוראות. שמעתי את החברים שלנו מדברים עליך באהבה וגעגוע, זוכרים אותך, מעריכים אותך, נוצרים בליבם רגעים איתך.

עם פז"ם של 24 שנים קיבלת סוף סוף דרגת רס"ן , מה שהיה מוזר עד הזוי, אך הדרגות החדשות נחות להן בבית בקופסא עם ריפוד הקטיפה וגם כאן על המצבה שלך.

על המצבה נוספו גם מילותיו של איתי אליך, מתוך השיר שכתב לך.המילים שלו מחברות בין קברו לקברך, בין זכרון לחיפה, בינו ולבינך.

המילים של איתי מזכירות לכל מי שקורא אותן את מי שהיית ואיזו השפעה עוצמתית הייתה לך על עיצוב דמותו של בננו גם ללא נוכחותך הגשמית בחייו.

אחרי 24 שנים עדיין מדהים לחשוב על הכוחות שהצלחת להעניק לי במהלך השנים בהן היינו יחד. האהבה שלך, התמיכה שלך והבטחון שיצקת בי הם הבסיס ליכולת ההישרדות שלי והם חלק חשוב במנוע שלי מאז ועד היום.

ללא המתנה הזו שהענקת לי, הידיעה שהייתי ראויה לאהבתך , שהאמנת בי וסמכת עלי - לא הייתי יכולה לחיות בלעדיך אחרי מותך, לא לגדל את איתי , לא לרצות להקים משפחה חדשה, לא לאהוב שוב.

אחרי 24 שנים ארוכות, אני עדיין זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותך , את הנשיקה הראשונה, את המבט שלך , את החיוך שלך, את הגאוה בך.

אחרי 24 שנים של אזכרות, של ימי זכרון, של ימי הולדת וימי נישואים, של געגוע ושל חסר, אחרי 24 שנים של התמודדות, של  הספדים,של נסיון למצוא את המילים כדי לתאר את החלל שהותרת אחריך, אחרי 24 שנים בלעדייך מוטי שלי, אני עדיין אוהבת, עדיין מתגעגעת ועדיין איתך.