מוטי שלי אחי היקר

מאז דצמבר 1988 כבר כתבתי וחרזתי ואמרתי והקראתי

סיפרתי מזוויות שונות כמה אתה חסר, דרך שירים, תיאורים וסיפורי ילדות. שרבוטים, ציורים ומיני טיפולים.

והסיבה העיקרית שאני לא חוזרת על עצמי היא כי אתה ואני מנהלים שיחה, שיחה ערה, שיחה של אח ואחות בזמן אמת, כאן ועכשיו, שיחה, שנמשכת כבר יותר משני עשורים. משהו דומה לשיחת הבוקר היומית של דרורי ושלי.

ואולי כי אינך עונה אני מנסה בדרכים שונות, במילים אחרות כל פעם מחדש לומר את אותם הדברים.

ועם השנים הצטמצמו עד מאד אותן 4 שנים שהפרידו בינך אחי הבכור וביני אחותך הקטנה.

ואני מקפידה לשתף אותך בסיפורים ובחוויות

לתאר את התחושות והרגשות

לספר על חיים שנמשכים על אף ולמרות

להבין את משמעות חסרונך, את גודל הגעגוע את הכמיהה להיות שוב אחותך הקטנה,

לשאת את עיני אליך בהערצה,

לשאול שאלות,

לשמוע את קולך.

פעם לפני הרבה שנים כשעוד פחדתי שדמותך תטשטש עם חלוף הזמן, שלא אזכור את הברק בעיניך, את חיוכך היפה עם גומות החן על פניך, את צחוקך השקט והמתגלגל, את טון דיבורך, את הליכתך הזקופה הייתי מסתכלת כל יום בתמונותיך המביטות אלי ואז עוצמת את עיני ומעלה זיכרונות של חוויות משותפות.

היום לאחר שני עשורים וארבע שנים, אני יודעת ומרגישה שאני לעולם לא אשכח וכמה זמן שיעבור אני אזכור, אני שלא עשיתי כתובת קעקע בשום חלק בגופי מסתובבת איתך מקועקע על לוח ליבי, על עורי, ניבט בעצב מעיניי, צועדת בגאון בדרכי החיים כשאתה איתי.  מלווה נוכח ושקט, בענווה, קבלה וסבלנות אין קץ בכל הקורה אותי.

כל יום שעובר לא מכהה את התחושות,

כל יום שעובר לא משכיח את הזיכרונות

כל יום שעובר ואני משתפת אותך אפילו בלי מילים רק מבטים ותחושות וקטעי מחשבות, אתה נשאר, נוכח וקיים איתי.

נסיבות חיינו עימתו אותנו עם מצבים קשים, האסונות באו ופקדו את משפחתנו פעם אחר פעם בעוצמה רבה. ואנחנו בחרנו בחיים. אנחנו בחרנו לייצר שמחות, בחרנו לחגוג ימי הולדת ולשיר שירים, בחרנו להיפגש בימי שישי ובחגים לארוחות משפחתיות, בחרנו חופשים משותפים. בחרנו בחיים.

הבנו ש " את השמחות צריכים לארגן כי האסונות באים לבד".

ילדיי גדלו להיות אנשים שמחים ואוהבי חיים, הרואים את הטוב שבאחר מאמינים ביכולות שלהם. בהביטי בהם אני חווה סיפוק גדול והרגשת הנאה- ילדיי הם ילדים שמחים. הם שרים במקלחת, ויוצאים לבלות, הם צוחקים בקול גדול, הם רבים ומשלימים כמו שאנחנו היינו בילדותינו השמחה המאושרת ונטולת הדאגות , הם אוהבים ושמחים.

יום מותך בסוף חודש דצמבר, בסוף השנה האזרחית, שולח אותי להתבונן בשנה שחלפה, מין סקירה על מה היה לי, לנו.. ליווי של אמא במחלת הסרטן, ללמוד להיות אמא למאיה חיילת, עם כל הכרוך בג'ינג'ית מלאת אש, ללוות את נעם בבגרויות ובהכנות השונות לצה"ל, וללמוד להיות אמא והפעם לחייל, שקט ומופנם, היו בגרויות לנדב וניצחונות קטנים בבית ספר עם עידו, היו משחקי כדורסל בכל הארץ, היה לפרגן לדרורי עם החלטתו להמשיך הלאה בחייו המקצועיים ולקפוץ לאתגר החדש כמנכ"ל "קונטרופ", היו טיולים, היתה יומולדת לאמא עם דרורי בפראג ויומולדת 45 בחיק המשפחה המורחבת והאוהבת, היתה נסיעה לניו יורק שמבחינתי היתה ניצחון  אישי ענק, היו ימים של מצב רוח ירוד וחוסר ידיעה מה הלאה וימים של אופטימיות ואמונה שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר.. והגיעה אלי אהבה עוטפת ונעימה. בכל אחת ואחת מהסיטואציות אתה לוקח חלק, אתה איתי. חלק ממני מחיי.

ג'ון לנון כתב: כשהייתי בן חמש אמא שלי אמרה לי ששמחה היא המפתח לחיים.

כשהלכתי לבית ספר שאלו אותי:" מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול? " כתבתי שמח. אמרו לי שלא הבנתי את המשימה, אמרתי להם שהם לא מבינים את החיים".

אתה הבנת את החיים השמחה והחיוך תמיד קרנו מפניך. אתה שהיית מלא שמחה בחייך הקצרים והמלאים הותרת אותנו להתמודד עם החיים בלעדיך.

צחוקך השקט העצור והסוחף עומד מול עיני, עיניך המחייכות תמיד והמשרות בטחון והרגשה שהכל יהיה בסדר הם המלווים אותי בחיי, אין לי ספק שהיית לי מודל לחיקוי בהתנהגויות אלה. אני עושה כל שביכולתי לחיות את חיי בדרך זו של שמחה צחוק ואהבה.

שלך באהבה וגעגוע גדול

Rebecca  אחותך הקטנה