שנתיים...שנתיים שלא נכחנו ביום הזה במקום הזה... הזיכרון של איך הכל נראה ומתנהל קצת דעך- הדמעות, החיבוקים, רותי...

איפשהו אולי היה קצת קל לא להיות, להדחיק טיפה, כאילו זה לא קרה

אבל לא באמת...כי זה קרה- ולפני 6 שנים ביום הזה האדמה רעדה ולהמון מאיתנו משהו בפנים השתנה ולא חזר להיות אותו הדבר

איתי,

אומנם עברו 6 שנים ואין מה להגיד- לחברים הזמן עושה את שלו אבל אין ספק שהמלחמה במחשבה של מה שקרה היא בלתי אפשרית, והיא חוזרת ומהדהדת בכל אחד מאיתנו מפעם לפעם... ולא משאירה מילים -רק שקט-ושאלות

את המה היה קורה אם...כולנו הרצנו בראש מילוני פעמים, את הלמה ,  הניסיון לחפש משמעות ,תשובות...ואין

בסופו של דבר מנסים להחליף את המחשבות האלה במחשבות חיוביות..התרפקות על זיכרונות מתוקים ויפים, ויש המון והם עדיין חרוטים בצורה חזקה

איתי,

רובנו אחרי הטיול, לומדים ,עובדים ומתחילים את חיינו כאנשים בוגרים...איפה היית יכול להיות, מה היית יכול להיות- הכי מוצלח -זה בטוח

טייס עם חברה יפה , ושוב נשמע כמו קיטש - וחסר טעם לנסות לדמיין -וכואב,

מעבר למשמעות שלנו יש ליום הזה אנו חושבות שככל שכולנו מתבגרים אנחנו יכולים לאט לאט להתמקד יותר במשמעות  גודל האסון מבחינת רותי, לא הבנה מלאה זה משהו שרוב האנשים בעולם לא יוכלו אף פעם להבין כנראה, אבל קצת יותר, מה זה לאבד אותך מבחינתה, וההתמקדות האישית שכל אחד שם על עצמו לפני 6 שנים- לכאב שלו, ולקשר האישי שלו של איתי- ואיך עשו לו את זה, לקחו לו חבר, עוברים למחשבות לאיך רותי -אמא שלך האישה החזקה הזו שכולנו מספרים עליה בהערצה איבדה אותך הבן היקר, שאלות שגדולות עלינו,

אך שתדע היא משמשת לכולנו דוגמא ומופת על חיים ראויים , וסמל לאופטימיות וחוזק..

אין לנו ספק שאתה מלווה כל אחד פה בדרכו , ועל כל מי שנמצא פה השארת חותם, היית כל כך מיוחד,

ועם המסגרות השונות שאנו עוברים וההיכרויות החדשות של אנשים הנקלעים לדרכנו

רק מתחזקת ומתעצמת אצלנו ההרגשה שאיבדנו את אחד הטובים.

רותי, גיא, דנה ומאי ,סבים סבתות ,דודים דודות -כואבים את כאבכם

תמיד איתכם- כמו שלפני שש שנים הבטחנו- ואיתי הבטיח לנו-תמיד איתי