איתי – אזכרה – אוגוסט 2012

כל שנה, בחום הכבד של סוף חודש אוגוסט אנחנו מתאספים ליד קברך, 6 שנים, משפחה, חברים מכרים, שעה מאוחרת ככל שניתן שהשמש לא תקפח שהחום לא יעיק.. מתבוננים באדניות ובפרחים היפים, חוזרים וקוראים שוב ושוב את המשפט החקוק על המצבה.. "מנסה ללכת בדרך שלך שהצבת בפני כשהלכת.." עומדים דוממים, מקריאים מילים של געגוע, מזילים דמעה, מספרים על מה שהיה בשנה שחלפה, כמה בגרנו, איך הילדים גדלו ורק אתה נשאר בן 18 פחות שבוע, ילד יפה עם חיוך מקסים ולב רגיש עם חור וגעגוע לאבא שלא הכרת, מגירה עם שירים, הרבה שירים, מילים של ילד מחפש, מילים שנכנסות ללב וצובטות עד דמעות. ואנחנו לא ידענו..

יום הזיכרון השנה הביא איתו חשיפה מחודשת והעלה שוב את סיפור משפחתנו לכותרות. האסון הכפול, הסיפור שלא ניתן להפרדה אב ובנו בהבדל של 18 שנה, הסיפור שמוציא משלווה כל שומע..

מילותיך כבשו את המצעדים נכנסו לכל נים ונים ובשילוב עם המלודיה, הפכו לשיחת היום ולא השאירו אף אחד אדיש לרגישותך, ליכולת הוורבלית שלך לבגרות מחשבתך לעצב לגעגוע ולכמיהה אל אביך.

חבורת בני הדודים שלנו גדלה ובגרה, חלקה כבר בצבא חלקה על סף גיוס או מתגייסת בשנה שנתיים הקרובות.

השנה יותר מכל שנה בעקבות אותה חשיפה וקרבתם לגיוס יכולתי להרגיש את הפחד, הפחד שחלחל  בגופותיהם הרכים ונהפך לחלק מהם, החשש לעזוב את הקן המגן, את השגרה הבטוחה ולהיכנס למקום לא ידוע, מקום אליו אתה הלכת בגו זקוף ועם אמונה שלמה שלא יאונה לך כל רע, הלכת ולא חזרת.

לא פעם אני תוהה איך היו שיחות הסלון עם בן הדוד הבכור שכבר נמצא זמן רב בצבא, מה היית מייעץ ואילו מילים טובות ומנחמות היית מרעיף עליהם רגע לפני גיוסם לצבא. לא מוותר על הצגת הדברים כפי שהם, בלי ליפות, בשפה ברורה.. חבר'ה זו המציאות.. את הכל היה מלווה חיוך רחב, וצחוק בעיניים, וסביר להניח שגם בדיחה אחת או שתיים.

מטבעי אני אישה אופטימית המוצאת בכל סיטואציה וסיטואציה את הטוב, המקדם, המאיר .. אם לא מיד אז בשלב הבא, יש לי סבלנות ואורך רוח, אבל למרות שהפכתי וחיפשתי, למרות שניסיתי אני לא מצליחה למצוא מה טוב יכול להיות בילד שהולך אחר חלום חייו, חדור אמונה בהצלחתו, יודע בוודאות שמקומו כטייס בחיל האוויר ובמקום זה מוצא את מותו. קטונתי מלהבין ועייפתי מלשאול. זו קבלה של מציאות שנכפתה. זו הבנה באפסות האדם ואוזלת ידו.

יש לי חלום על עולם מתוקן, עולם אוטופי בו אין צורך בצבא ואין מלחמות , בעולם אידילי בו אין לעצב מקום, ואנחנו יושבים על שפת הים אוכלים אבטיח אדום וצונן מדברים על עתיד ורוד מלא הנאה וצחוק, מביטים אל גלי הים והאופק הכחול, נהנים משמש חמימה ולא שורפת וכל מחשבותינו אומרות שמחה. וחודש אוגוסט למרות חומו לא מרתיע או גורם לתעוקה. ברקע נשמע קולך קורא בשמחה לעבר אביך המשיב לך בחיבוק אוהב ואמך מביטה מהצד וליבה גואה ומבטה מלא אהבה.

מציאות היומיום שונה ואחרת, בעולמנו הלא ברור, אנחנו עומדים כאן ליד קברך ילד שבגר להיות נער חייכן ויפה שבחדרי חדרים ביכה את מות אביו בגעגועים דרך מילים,  דרך שירים, שכל הקורא אותם מחסיר פעימה. עם שיר שהרטיט מדינה שלמה שהביא את קולך וגעגועיך ללבבות רבים.

מרום גילי ושנותיי המצטברות לאיטן, הפסקתי לחפש הגיון, נשארתי עם הזיכרון ועם החלום

אוהבת

ריבי.