איתי

אני יושבת מול תמונות ישנות וסרטי וידאו שלך ,שומעת שירים שמזכירים לי אותך,מנסה לראות אם זה יעזור,יעלה על הכתב את התחושות שמלוות אותי לקראת האזכרה השנתית השישית שלך.

הכתיבה כבר לא באה באותה קלות כמו פעם פשוט מכיוון שכל מה שיכלתי לומר עליך ועל האובדן הנוראי הזה כבר נאמר.

מה כבר יש להגיד שלא נאמר? שוב להגיד שאתה חסר? שוב להגיד שהגעגועים אליך לא פוסקים?

הכאב הוא אותו הכאב –לא משתנה ולא מתקהה .

אין יום שעבר ב-6 שנים האלה שלא חשבתי עליך לפחות פעם אחת. ובכל אזכרה שנתית אני עושה את החשבון הפשוט בהתאמה למספר הזה שהולך וגדל,לפני 6 שנים ויום עוד היית בחיים ואני תוהה,אם הייתי עושה משהו ,כל דבר,לפני 6 שנים ויום אולי הייתי משנה את רצף אירועים ? שיחת טלפון ? מסר ?

"תשמור על עצמך בגיבוש?" יש דברים חשובים יותר מקורס טיס?"

לא יודעת אם זה היה עוזר אבל אני תוהה בכל מקרה .

אני היום בת 25 וכל שנה ביום הזה אני חוזרת להיות בת 19 ,מגוייסת חודש ומאבדת אותך שוב ושוב ,כל פעם מחדש.

בחלומות שפוקדים אותי בדיוק מופתי כל שנה שבועיים לפני האזכרה ,אני חולמת על מקום אחר,רואה אותך שם בעולם שבו אנחנו עדיין נפגשים. אתה-אף פעם לא אומר דבר –רק מחייך את החיוך הזה שלך שרק שם אני זוכה לראות אותו,השיער השחור והעבה שלך הוא תמיד בעל נוכחות חזקה ואתה,רק מביט,מסתכל בלי מילים ואומר לי עם העיניים- אני איתך.

ומתוך החלומות האלה אני מתעוררת למציאות שאתה לא נמצא בה ובעולם שבו חוששים לשכוח את המתים ,אני מפחדת שאתה תשכח אותי  ותפסיק לבוא אלי בחלומות .

אז אני אחדש דווקא היום ואבקש ממך אל תשכח אותי ותמשיך לבוא כי הזמן הזה שעובר הוא זה שמכאיב לי ואני זקוקה לך כדי לצלוח אותי,מבקשת ממך שלא תחסר לי עוד יותר ממה שאתה חסר למרות שקשה לי לדמיין  כיצד זה אפשרי בכלל...

אוהבת ומתגעגעת ,כרגיל

שיר