רותי
היה לי ילד. ילד שגדל בתוכי ונולד מאהבה ענקית. ילד פלא שגרם לי לרצות להמשיך לחיות ולחייך גם בימים שחורים. ילד שהקסים עוד כתינוק את כל מי שראה אותו, שגדל והפך להיות כל מה שניתן לבקש.
היה לי ילד שסיפר לי כמעט הכול, שיתף אותי בחייו.
ילד שאהב לחבק ולפרגן, ילד שהיה מגנט והיווה תמיד מרכז חברתי, ילד שמשך אליו מבוגרים וצעירים, והיה חם ולבבי אל כל אדם, לעולם לא מתנשא או יהיר.
היה לי ילד. שמרתי עליו כל כך.
ניסיתי להגן עליו בלי להגביל אותו. ניסיתי להיות שם בשבילו בלי להעיק. לעטוף אותו בלי לספר לו שקשה לי, בלי לקטר על לילות בלי שינה, על דאגה בלתי פוסקת לשלומו.
ובמשך כמעט 18 שנים, הצלחתי לשמור עליו, ואז הגיע הרגע בו הייתי חייבת להעביר את האחריות הלאה. חשבתי שאני מוסרת אותו לידיים טובות ובטוחות, וטעיתי כל כך.

כבר שבועות אני מתלבטת עד כמה לשתף אתכם בזעם ששוכן בתוכי.
אני יודעת שכל הורה יכול להזדהות עם השבר, הכאב, חוסר האונים. כל אדם, בודאי מי שהכיר את איתי, יכול להבין את הבזבוז הנורא, התסכול, הריק. אבל איך אוכל להסביר לכם את התחושה הזו שאין לה מילים ואין לה שם? הידיעה שמותו של איתי היה נמנע כל כך בקלות, אוזלת היד המוחלטת הזו שמלווה אותי, יום יום ושעה שעה, בידיעה שאיתי דעך במשך שעות, ואף אחד לא שם לב... חום גופו עלה, מעלה ועוד מעלה, הוא הלך ונחלש, ואף יד לא הושטה אליו. את הילד שלי ניתן היה להציל במשך שעות, והוא הופקר למוות.
הופקר על ידי צבא שלא למד לקח ממקרים קודמים, לאורך שנים.
הופקר על ידי צבא שלא השכיל ללמוד מניסיונם של צבאות אחרים,
הופקר על ידי חיל רפואה וענף פיזיולוגיה שאנשיו לא הטריחו עצמם ללמוד מהי מכת חום, איך היא מתרחשת, איך ניתן לזהות את מי שעתיד לסבול ממנה ואיך ניתן למנוע אותה,
הופקר על ידי אנשי חיל אויר שלא חשבו, שלא בדקו, שלא הפעילו שיקול דעת, שלא וידאו שפקודיהם יודעים לזהות ולטפל, שלא בדקו כשירות, וציוד.
כבר שנה חלפה. אני עדיין מחכה לקבל את דוח החקירה ואת הדוח של מצח.
אבל לפני הכל – אני עדיין מחכה שיקום איש ויאמר: אני אחראי. אני טעיתי. אני לא עשיתי את עבודתי, אני לא ראיתי, לא ידעתי.
עד היום, שנה, 365 ימים, לא נמצא המפקד שיאמר לי מילים אלו. וכך הפקרתם גם אותי. אני לא מחפשת אשמים, אבל אני חושבת שאני אמורה לדעת, שנה אחרי מות של בני, מיהם אותם אלו שאחראים למותו. מיהם אלו שלקחו אליהם את ילדי ולא שמרו עליו. לא דאגו שיחזור אלי, זורח מגאווה על שהצליח בגיבוש, שיחגוג את יום הולדתו ה 18, שלא זכה לו.

ולא מנחמת אותי הידיעה שאיתי חי את חייו בשלמות ובשמחה, מפני שלאיתי היו צפויות עוד שנים רבות של הצלחה ואושר.
ולא מנחמת אותי הידיעה שאיתי תמיד חייך, מפני שהפסדנו את כל החיוכים שעוד היינו צפויים לראות.
ולא מנחמת אותי העובדה שהיו ביני ובינו יחסים מושלמים ומיוחדים כל כך. כי איך אחיה את חיי מעכשיו והוא איננו עוד כאן בשבילי.
ואני ידעתי, שכל חיי, עד שאמות, הוא יהיה איתי, אור ואושר בחיי. ואיך אפשר לחיות עם הכאב הזה, והעצב הזה והגעגוע האין סופי הזה.

ועם מותו של איתי, מתה גם אני, ואני האחרת שנשארתי נאבקת להמשיך לחייך ולאהוב, לא לאכזב את גיא ודנה המדהימים שלי, להיות איתם ובשבילם.
נלחמת לראות את הפרח והגלים, להגיד תודה על מה שיש, לא לשכוח את מה שלימד אותי ילדי.
לאיתילמוטי