איתי שלנו. עלם חמודות, חכם, מוכשר, בהיר מחשבה, ספורטאי מחונן והוגן, יפה תואר להלל, מלא קסם, אופטימיסט מושבע, עיניים מחייכות, חיוך כובש, צחוק סוחף ומתגלגל, זרועות ארוכות פרושות לרווחה ומוכנות לחיבוק גדול, אהוב על כולם, אוהב את כולם. גאוות כולנו.

ומתחת לכל היופי הזה מסתתרים געגועים עזים ועצב גדול.

היה לו אבא, מוטי, אבא רק בסיפורים, אפילו לא אבא בזיכרון. אבא היה אדם שכל יודעיו אהבו, אבא חכם ויפה ואוהב, אבא טייס, שכל כך קל לרצות ללכת בעקבותיו... וישנה אמא רותי, אמא נפלאה, אמיצה כל כך, חכמה כל כך, שנאבקה כדי לגדל את איתי בדרך הכי "נורמאלית" שאפשר והכי נכונה שאפשר - זו אמא שהיא החברה הכי טובה, והיועצת הכי טובה, ואפשר להתחלק אתה בכל דבר, פרט, אולי, למחשבות העצובות שלך, ולגעגועים, שנמצאים בפנים, עמוק בתוך ההוויה שלך....

ולכן, אז, רק אחרי, הכרנו גם את הצד הרגיש כל כך, הכואב כל כך, המיוסר, של איתי, כפי שנתגלה לנו בשיריו.

אני קוראת, וחוזרת וקוראת את השירים שכתב, נדהמת מעוצמת הרגשות, מעומק החוויה שלו את ה"אין", מהרגישות שמתבטאת בבחירת המילים והדימויים, והרגישות שלו והכאב שלו מצמררים אותי ואני שבה וחושבת על משמעות המילים שכתב, ועל היכולת שלו לדבר במילים שכל כך נוגעות...ואני דואגת לו, עדיין דואגת, איך הוא מסתדר לו שם למעלה עם כל הכאב הזה...

בקשתי את הסכמתה של רותי, ואני רוצה לקרוא לכם שיר של איתי. שיר שנקרא "עוף החול". אני אוהבת את השיר הזה, שנכתב – כמו רבים משיריו – על אבא מוטי. בעייני זה השיר הכואב מכולם, הבוגר מכולם, שמעורר בי חרדת קודש. לא קל לי לקרוא אותו, ואני מניחה שכל אחד מכם יפרש אותו אחרת, מי על דרך העוצמה הרגשית, מי על דרך הכאב, ומי על דרך החוויה האסטתית. שירו של איתי שלנו, עוף החול...