אבי ונטע קרסו
החיים מורכבים מפזל של חוויות, תמונות, ריחות ורגעים השמורים בזיכרון.
יש רגעים וזיכרונות המציפים אותנו באושר וגאווה ואחרים מכים בנו כברק, מחלקים את החיים ללפני ואחרי...
מעלים שאלות מה היה אילו? והאם ניתן היה למנוע? לעשות אחרת?
היום, כשאנחנו חושבים עליך איתי ומנסים להפוך את הזיכרונות והתמונות למילים מתחולל בתוכנו מן ערבוב של תחושות ורגשות: כאב וגאווה, זיכרון וגעגוע, כעס ואהבה.
שוב ושוב מתערבבים רגעי הזיכרון של אותו יום חורפי ה- 29.12.1988 שכון משפחות תל-נוף, את השלווה הפסטורלית קוטעת הודעה על התרסקות מסוק, לאט לאט פרטים מתבהרים ומתגבשת תחושה שזה בלתי אפשרי ולא יתכן!
רק כמה חודשים קודם לכן ליווינו את ההורים בהכנות לקראת לידתך: הנסיעות לחיפה לבדיקות, שיפוץ הבית, הקניות. רק שלושה וחצי חודשים קודם לכן באנו לאחל מזל טוב ופגשנו תינוק מדהים וזוג הורים מאושרים .
ובשנייה אחת הכל התנפץ, התרסק, העולם נעמד מלכת.
18 שנה אח"כ מתערבבים רגעי הזיכרון של אותו יום חורפי עם אותו יום חם מנשוא לפני שנה, ההודעה המבולבלת, הסירוב להאמין שזה בכלל אפשרי. הבית בזכרון המתמלא לאט לאט באותם אנשים, כמעט כמו לפני 18 שנה. והם רק קצת יותר מבוגרים, קצת יותר מפוכחים והרבה יותר המומים וכואבים.
לכל אלה נוספים זיכרונות מערב לזכרו של אבא שהתקיים במלאת 10 שנים למותו. אנחנו יושבים ומנסים לכתוב כמה מילים, מה שמנחה אותנו הוא לכתוב משהו שיישאר לך איתי, שיספר לך מי היה מוטי שאנחנו הכרנו. כאבא, כחבר, כשכן כאיש משפחה וכקצין.
היה לנו חשוב להשאיר לך משהו כתוב שתוכל לעיין בו, בכל פעם שתרצה, שתתגעגע, או כשיתעוררו בך שאלות.
האמנו שתגדל, תקים משפחה ותירצה לספר לילדך, לבת זוגתך, לאהובך, מי היה אבא מוטי שכל כך הערצת והיה לך כל כך חשוב להדמות לו וללכת בעקבותיו.
ליווינו אותך ואת המשפחה בתחנות שונות בחיים, בשעות של שמחה ושעות של כאב ועצב.
פגשנו משפחה חמה, מדהימה. נקשרנו.
היה לנו חשוב לעזור למשפחה למסד מפגש שנתי לזכרו של אבא, מפגש שיהיה בעל אופי חברתי, חוויתי ויאפשר לך להכיר את החברים הקרובים והרחוקים שלאבא.
וכך בכל שנה באביב עם תחילת הפריחה נפגשנו ע"י האנדרטה ואתה איתי משנה לשנה גודל ופורח- בתחילה במנשא גב, בהמשך זוחל מגשש צעדיך בהססנות ובסקרנות ואח"כ בצעדים בוטחים.
ליווינו אותך ממלמל, ובהמשך מפטפט, מתלבט, מתחבט.ליווינו אותך גדל, מאושר ושמח. מחייך בחיוך מלא תום החובק בתוכו עולם ומלואו, עולם של תקוות וחלומות.
משנה לשנה צמחת כאילן רך בשנים ההופך לאלון חסון בולט ביופייך, בקומתך, בחיוך שובה הלב, גומות החן והמבט שארג בתוכו תום ותבונה אל מול רגישות ונחישות.
ובחורף, שוב נפגשים באזכרה של אבא, ואתה צומח וגדל המבט בעיניים הופך ליותר בוגר, תום הילדות מתחלף בשאיפה לעצמאות, החיבוק יותר בטוח הנשיקה כבר לא נופלת על לחי ילדותית ורכה היא כבר דוקרנית עוקצנית ואתה מסביר " זה הלוק החדש..." אתה מפתח תחומי עניין, גדל, מגשים חלומות מציב לעצמך מטרות ומשיג אותן.
בין לבין מתקיימים המפגשים האישיים והמשפחתיים שלנו אתה כתינוק מגיע אלינו עם אמא לתל נוף, בלילה אנחנו עושים מאמצים לרפד לך את המיטה מכל עבר שלא תיפול, או תקבל מכה. אנחנו מרגישים אחריות, כל כך רוצים להגן עליך, לשמור עליך.
בהמשך אתה כבר גדול, בטוח יותר בעצמך, נישאר אצלנו לכמה ימים לבד, מבלה עם גון ועמרי,
ותמיד, תמיד מבקש לעלות לטייסת לראות את המסוקים. אתה סקרן, מטפס נוגע, שואל ואנחנו מביטים בך בגאווה ומרגישים שמשהו אצלך בלב מתחולל.
בהמשך מצטרפים למפגשים מאי, דנה וגיא.
אתה מאושר במשפחה המורחבת שסביבך, יוצר קשרים מדהימים עם מאי ומגלה אהבה ורגישות לדנה וגיא.
הנחישות נותנת לך כוח להצליח, ההתלהבות ממה שאתה עושה נותנת לך שמחת חיים. החיוך הנסוך על פניך כמעט דרך קבע אומר אין מקום לדאגה.
אתה גדל, נהיה חזק והחלטי. יצרת לך אישיות ודרך משלך ואתה הולך ונהיה יותר ויותר דומה לאבא באישיות ובחיצוניות.
אתה ואמא מתנהלים כמו שני חצאים בתוך שלם, עוד בהיותך ילד קטן ניחנת ברגישות רבה, ונתת לאמא המון כוח את הימים והלילות הקשים לצלוח.
ועכשיו שגדלת, התבגרת קיווינו שאולי לאמא יתאפשר קצת מנוח.
היינו שותפים להתלבטויות והחששות של אמא שהלכו והתעצמו כשמילד הפכת לנער.
הצורך להגן לגונן, מול התובנה שצריך לשחרר ולאפשר, זה לא היה קל.
נסיעה ראשונה עם החברים לאילת, לימוד נהיגה, צו ראשון. היציאה לגיבוש.
אצל אמא הלב רועד היא מתלבטת אך תומכת , חרדה אך מאפשרת.
ערב לפני היציאה לגיבוש התקשרנו, רצינו להרגיע את אמא ולאחל לך בהצלחה, אתה לא היית בבית, בילית עם חברים, בקשנו מאמא שתמסור לך בהצלחה, איחלנו שיעבור לך בקלות ושאנחנו סומכים עליך שתצליח.
סגרתי את הטלפון ואבי אמר: "חבל, מאד רציתי לדבר איתו לפני הגיבוש," ואני עניתי: "לא נורא תדבר איתו אחרי יהיה לו בטח הרבה מה לספר."
לרגע לא תארנו לעצמנו שכך יסתיים המסע שלך להגשמת החלום, היינו בטוחים שדווקא בחצרים במקום שהיה ביתנו כל כך הרבה שנים, ובחיל אויר המשפחה שספקה לנו ביטחון ואליה הרגשנו שייכים, שם תהיה מוגן ובטוח!
והיום אנחנו עומדים כאן מסרבים להאמין שחלפה לה שנה ויש מקומות ואנשים שאצלם דבר לא השתנה,
אבל אצלנו דבר אינו כתמול שלשום, המחשבות על אוזלת היד, אובדן הביטחון, התנפצות התקווה והתערערות של מושגים עליהם חונכנו כמו רגישות ולקיחת אחריות, רק מחדדים את הכאב ולא נותנים מנוח.
ואם יש קצת נחמה היא אולי נמצאת במחשבה ששם למעלה בשמיים אתה ואבא יושבים לכם בשניים משלבים ידיים ומביטים אחד לשני בגאווה בעיניים. בדיוק כמו באותן שתי תמונות שתלויות זו מול זו על הקיר בחדר הזיכרון בטייסת בתל נוף.
יש רגעים וזיכרונות המציפים אותנו באושר וגאווה ואחרים מכים בנו כברק, מחלקים את החיים ללפני ואחרי...
מעלים שאלות מה היה אילו? והאם ניתן היה למנוע? לעשות אחרת?
היום, כשאנחנו חושבים עליך איתי ומנסים להפוך את הזיכרונות והתמונות למילים מתחולל בתוכנו מן ערבוב של תחושות ורגשות: כאב וגאווה, זיכרון וגעגוע, כעס ואהבה.
שוב ושוב מתערבבים רגעי הזיכרון של אותו יום חורפי ה- 29.12.1988 שכון משפחות תל-נוף, את השלווה הפסטורלית קוטעת הודעה על התרסקות מסוק, לאט לאט פרטים מתבהרים ומתגבשת תחושה שזה בלתי אפשרי ולא יתכן!
רק כמה חודשים קודם לכן ליווינו את ההורים בהכנות לקראת לידתך: הנסיעות לחיפה לבדיקות, שיפוץ הבית, הקניות. רק שלושה וחצי חודשים קודם לכן באנו לאחל מזל טוב ופגשנו תינוק מדהים וזוג הורים מאושרים .
ובשנייה אחת הכל התנפץ, התרסק, העולם נעמד מלכת.
18 שנה אח"כ מתערבבים רגעי הזיכרון של אותו יום חורפי עם אותו יום חם מנשוא לפני שנה, ההודעה המבולבלת, הסירוב להאמין שזה בכלל אפשרי. הבית בזכרון המתמלא לאט לאט באותם אנשים, כמעט כמו לפני 18 שנה. והם רק קצת יותר מבוגרים, קצת יותר מפוכחים והרבה יותר המומים וכואבים.
לכל אלה נוספים זיכרונות מערב לזכרו של אבא שהתקיים במלאת 10 שנים למותו. אנחנו יושבים ומנסים לכתוב כמה מילים, מה שמנחה אותנו הוא לכתוב משהו שיישאר לך איתי, שיספר לך מי היה מוטי שאנחנו הכרנו. כאבא, כחבר, כשכן כאיש משפחה וכקצין.
היה לנו חשוב להשאיר לך משהו כתוב שתוכל לעיין בו, בכל פעם שתרצה, שתתגעגע, או כשיתעוררו בך שאלות.
האמנו שתגדל, תקים משפחה ותירצה לספר לילדך, לבת זוגתך, לאהובך, מי היה אבא מוטי שכל כך הערצת והיה לך כל כך חשוב להדמות לו וללכת בעקבותיו.
ליווינו אותך ואת המשפחה בתחנות שונות בחיים, בשעות של שמחה ושעות של כאב ועצב.
פגשנו משפחה חמה, מדהימה. נקשרנו.
היה לנו חשוב לעזור למשפחה למסד מפגש שנתי לזכרו של אבא, מפגש שיהיה בעל אופי חברתי, חוויתי ויאפשר לך להכיר את החברים הקרובים והרחוקים שלאבא.
וכך בכל שנה באביב עם תחילת הפריחה נפגשנו ע"י האנדרטה ואתה איתי משנה לשנה גודל ופורח- בתחילה במנשא גב, בהמשך זוחל מגשש צעדיך בהססנות ובסקרנות ואח"כ בצעדים בוטחים.
ליווינו אותך ממלמל, ובהמשך מפטפט, מתלבט, מתחבט.ליווינו אותך גדל, מאושר ושמח. מחייך בחיוך מלא תום החובק בתוכו עולם ומלואו, עולם של תקוות וחלומות.
משנה לשנה צמחת כאילן רך בשנים ההופך לאלון חסון בולט ביופייך, בקומתך, בחיוך שובה הלב, גומות החן והמבט שארג בתוכו תום ותבונה אל מול רגישות ונחישות.
ובחורף, שוב נפגשים באזכרה של אבא, ואתה צומח וגדל המבט בעיניים הופך ליותר בוגר, תום הילדות מתחלף בשאיפה לעצמאות, החיבוק יותר בטוח הנשיקה כבר לא נופלת על לחי ילדותית ורכה היא כבר דוקרנית עוקצנית ואתה מסביר " זה הלוק החדש..." אתה מפתח תחומי עניין, גדל, מגשים חלומות מציב לעצמך מטרות ומשיג אותן.
בין לבין מתקיימים המפגשים האישיים והמשפחתיים שלנו אתה כתינוק מגיע אלינו עם אמא לתל נוף, בלילה אנחנו עושים מאמצים לרפד לך את המיטה מכל עבר שלא תיפול, או תקבל מכה. אנחנו מרגישים אחריות, כל כך רוצים להגן עליך, לשמור עליך.
בהמשך אתה כבר גדול, בטוח יותר בעצמך, נישאר אצלנו לכמה ימים לבד, מבלה עם גון ועמרי,
ותמיד, תמיד מבקש לעלות לטייסת לראות את המסוקים. אתה סקרן, מטפס נוגע, שואל ואנחנו מביטים בך בגאווה ומרגישים שמשהו אצלך בלב מתחולל.
בהמשך מצטרפים למפגשים מאי, דנה וגיא.
אתה מאושר במשפחה המורחבת שסביבך, יוצר קשרים מדהימים עם מאי ומגלה אהבה ורגישות לדנה וגיא.
הנחישות נותנת לך כוח להצליח, ההתלהבות ממה שאתה עושה נותנת לך שמחת חיים. החיוך הנסוך על פניך כמעט דרך קבע אומר אין מקום לדאגה.
אתה גדל, נהיה חזק והחלטי. יצרת לך אישיות ודרך משלך ואתה הולך ונהיה יותר ויותר דומה לאבא באישיות ובחיצוניות.
אתה ואמא מתנהלים כמו שני חצאים בתוך שלם, עוד בהיותך ילד קטן ניחנת ברגישות רבה, ונתת לאמא המון כוח את הימים והלילות הקשים לצלוח.
ועכשיו שגדלת, התבגרת קיווינו שאולי לאמא יתאפשר קצת מנוח.
היינו שותפים להתלבטויות והחששות של אמא שהלכו והתעצמו כשמילד הפכת לנער.
הצורך להגן לגונן, מול התובנה שצריך לשחרר ולאפשר, זה לא היה קל.
נסיעה ראשונה עם החברים לאילת, לימוד נהיגה, צו ראשון. היציאה לגיבוש.
אצל אמא הלב רועד היא מתלבטת אך תומכת , חרדה אך מאפשרת.
ערב לפני היציאה לגיבוש התקשרנו, רצינו להרגיע את אמא ולאחל לך בהצלחה, אתה לא היית בבית, בילית עם חברים, בקשנו מאמא שתמסור לך בהצלחה, איחלנו שיעבור לך בקלות ושאנחנו סומכים עליך שתצליח.
סגרתי את הטלפון ואבי אמר: "חבל, מאד רציתי לדבר איתו לפני הגיבוש," ואני עניתי: "לא נורא תדבר איתו אחרי יהיה לו בטח הרבה מה לספר."
לרגע לא תארנו לעצמנו שכך יסתיים המסע שלך להגשמת החלום, היינו בטוחים שדווקא בחצרים במקום שהיה ביתנו כל כך הרבה שנים, ובחיל אויר המשפחה שספקה לנו ביטחון ואליה הרגשנו שייכים, שם תהיה מוגן ובטוח!
והיום אנחנו עומדים כאן מסרבים להאמין שחלפה לה שנה ויש מקומות ואנשים שאצלם דבר לא השתנה,
אבל אצלנו דבר אינו כתמול שלשום, המחשבות על אוזלת היד, אובדן הביטחון, התנפצות התקווה והתערערות של מושגים עליהם חונכנו כמו רגישות ולקיחת אחריות, רק מחדדים את הכאב ולא נותנים מנוח.
ואם יש קצת נחמה היא אולי נמצאת במחשבה ששם למעלה בשמיים אתה ואבא יושבים לכם בשניים משלבים ידיים ומביטים אחד לשני בגאווה בעיניים. בדיוק כמו באותן שתי תמונות שתלויות זו מול זו על הקיר בחדר הזיכרון בטייסת בתל נוף.