תמיד בחודשים שלפני האזכרה, אני אומרת לעצמי שאולי השנה אכתוב משהו, אולי אספר על הסיפור הזה והזה, אולי אכתוב על הרגע המצחיק ההוא, אולי אספר על הערב לפני הגיבוש, איך נפרדתי מאיתי ועל זה שבכלל לא עלה לרגע בדעתי שלא נתראה יותר.  

 

אבל אז כשהזאכרה מתקרבת ממש, כל מה שבא לי לעשות זה לעמוד כאן ולבכות. ולכעוס. ולצעוק. ולהגיד כמה זה לא פייר. כמה זה לא הוגן שביום אחד אח של הגדול כבר לא היה. לספר על תחושה של פספוס שאני כבר שנים לא מצליחה להסביר במילים. 

פספוס על מה שהיה יכול להיות. על איזה חברים טובים היינו יכולים להיות, איזה קשר טוב היה יכול להיות לנו. היינו רגע לפני. עוד רגע שם. 

תחושה של פספוס על מה שאיתי היה יכול להיות היום. איפה הוא היה היום, במה היה עובד, איזה משפחה הייתה לו. 

ככל שגדלנו גיא מאי ואני עברנו לאורך השנים דברים שאיתי כבר לא יחווה. 

גיא ואני הגענו בקטע לא ברור לגיל שלו ואפילו עברנו אותו, התגייסנו לצבא, עשינו טיול גדול, סיימנו תואר, התחתנו. השנה קרה הדבר הכי משמח שיכול לקרות למשפחה ועומרי הצטרף אלינו. ועם כל האושר שהדבר הקטן והיפה הזה הביא לעולם שלנו, אי אפשר שלא להסתכל עליו ולא לחשוב מיד על מה היה אם. על תחושת הפספוס המטורפת. אי אפשר שלא להסתכל עליו זוחל בכל הבית ומחפש את סבתא רותי ואז נוגע לה ברגליים ומבקש שתרים אותו, אי אפשר להסתכל על האושר בעיניים של אמא מאז שהוא נכנס לחיינו , מבלי לחוש תחושת פספוס שאי אפשר להסביר אותה במילים.