הילדים ויואב צוחקים עלי שאני לא זורמת.
דווקא ניסיתי להסביר להם שמישהי שהתמודדה כל חייה עם אסונות ואירועים קשים וממשיכה לעבוד, לחייך ובאופן כללי לחיות – לא יכולה אלא להיות ההגדרה המילונית של זרימה.
קיבלתי, בסופו של דבר, בצער, את דעתם, והבנתי שזורמת -אני כנראה לא.
אילו הייתי זורמת – אולי הייתי מסוגלת לקבל את העובדה שאיתי שלי איננו, אבל כבר 16 שנים אני לא מסוגלת לזרום עם המחשבה הזו.
הייתי יכולה אולי לעכל את העובדה שילד בן כמעט 18 יכול פשוט לצאת מהבית ולא לחזור אליו.
יתכן והייתי מצליחה לקלוט את הרגע הזה שבו איבדתי אותו, את הרגע שבו הוא נלקח ממני , הפך מבני האהוב החי לבני האהוב המת.
יכולתי אולי לשהות בחדר שלו יותר מכמה דקות בלי שהנשימה תיעצר.
אולי אפילו לפרק את התיק שלקח איתו לגיבוש, או להוריד את המצעים שלו מהמיטה.
אילו הייתי זורמת הייתי כנראה מצליחה באמת להבין את המצב השערורייתי ששרר בצבא באוגוסט 2006, במיוחד בחיל הרפואה.
הייתי מצליחה לתפוס, בטח אחרי עשרות אם לא כבר מאות פעמים בהן סיפרתי את סיפור השבוע הארור ההוא במסגרת הרצאות בצבא, איך התגלגלה מסכת האירועים הזו שהובילה למותו.
הייתי אולי מצליחה לא לבכות בכל פעם מחדש בזמן שאני מתארת איך הונח איתי הקודח מחום על רצפת המתכת הלוהטת של רכב הפינוי שלקח אותו אט אט לאוהל המרפאה.
יתכן והייתי מצליחה לקלוט את היקף הכשלים, האדישות והכאוס שהובילו למותו של ילדי.
ואולי אולי הייתי אפילו מספיק זורמת כדי לקלוט שכשלים דומים ממשיכים לקרות גם היום, כל יום, וממשיכים לגבות חיים .
אילו הייתי טיפוס זורם, יש מצב שהייתי מפנימה שאנשים לא לקחו ולא ייקחו אחריות על המחדלים הנוראיים שלהם .
הייתי אולי מצליחה לסלוח ההתנהלות המתנערת, המזלזלת, על העובדה שהיו להם עורכי דין עוד לפני שהודיעו לי על מותו של איתי.
כמה נוח שיש כל כך הרבה אנשים שפישלו, כדי שהאחריות תוכל להתחלק יפה בין כולם ולמעשה לא תיפול על אף אחד.
אילו הייתי זורמת אולי הייתי מצליחה לסלוח לעצמי על זה שאיתי היה לגמרי לבד בשעותיו האחרונות, בלעדי, אחרי שכל חייו עד אותו רגע גוננתי עליו בכל כוחי.
הייתי אולי משכנעת את עצמי שהוא כבר לא הרגיש לבד ולא ידע שכל אלו שנמצאים סביבו לא יודעים אפילו את שמו.
לעולם לא אסלח לעצמי על זה.
בקפיצה קדימה, מישהי זורמת אולי הייתה מסוגלת לשמוע שמי מילדיה חולה עם חום גבוה, ולא לצאת מדעתה מרוב דאגה.
מישהי זורמת יכולה אולי ללכת לישון בלי לדעת איפה נמצאים ברגע זה כל אחד מאהוביה, כי מישהי כזו מניחה שהכל יהיה בסדר ומי שיוצא מהבית – גם חוזר אליו.
אילו זרימה הייתה מאפיינת אותי – הייתי ודאי מצליחה להשאיר דברים ליד המקרה, ולסמוך על מזלי הטוב ועל היקום – שהכל יסתדר.
אבל לסמוך על המזל זה לא הצד החזק שלי ולכן אני פחות נוטה להשאיר דברים ליד הגורל.
אילו הייתי זורמת, הייתי מסוגלת לקבל את העובדה , שזה לא נורא אם בטעות פגעתי במישהו, ושמחר אוכל ליישב את המחלוקת או לבקש סליחה.
אבל כשהנחת היסוד היא שאולי לא יהיה מחר – זה הרבה יותר קשה לביצוע.
אם הייתי זורמת יותר הייתי מצליחה, אולי, אחרי 16 שנים, לפתוח את דלת הבית ולא לראות, כל פעם מחדש, מול עיני , את חיילי קצין קצין העיר ואת עיניו המבועתות של גיא מציצות מאחוריהם.
אז סליחה לכם , אתם שיודעים שאני מתכוונת אליכם, סליחה על הדאגה הלא פרופורציונלית, על הצורך בשליטה ומידע ו"נראה לאחרונה".
סליחה על מה שבוודאי נחווה לעיתים כנוקשות ממש לא זורמת, תודה שאתם מבינים ומכילים את הכאב שלי והקשיים שלי.
אני יודעת שאיתי היה סולח לי כי הוא אהב אותי כל כך והיה רוצה שאהיה מאושרת, הלוואי שאצליח יום אחד גם לסלוח לעצמי.
איתי שלי , ילדי המתוק , המת החי בתוכי , הלב השבור והפצוע שלי, אוהבת אותך כל כך,
אמא