איתי אהובי

שש עשרה שנה מלאו ללכתך מאתנו, הזמן עמד מלכת ונותרת כפי שהיית, בן שמונה עשרה,  יפה תואר,  חיוך נצחי ואישיות הקורנת לכל עבר. שש עשרה שנה חלפו ובהן אין יום בו אין חושבים עליך , רואים אותך וחשים בנוכחותך. השאלות הנוקבות חוזרות ונשנות ופותחות תמיד במלים- "מה היה אילו" אך תמיד מסתיימות במילה הכל כך נדושה כיום-"כאילו" . האימרה כי "הזמן מרפא הכל" נדחית כהזויה לחלוטין וכבר בעל כורחי השלמתי מזמן כי גם הפצע הזה לא יוגלד לעולם וכי אוותר עמו עד הסוף.

עדיין לא סיפרתי לאיש על החלומות בהם אנו משוחחים , על חוויות מן העבר החרוטות במוח וגם   על הדיווחים  על דנה ואיתמר, על וגיא ולילך ועל שינוי הסטטוס שלך והיותך ל-"דוד" לעומרי, ילד משגע בעל עיני ספיר וגומות חן ועוד על כהנה וכהנה. ובעיקר, איתי , לא סיפרתי לך עדיין על חלום אחד החוזר הלוך וחזור מזה שנים, וכטיבם של חלומות חוזרים הוא עולה  מן התת מודע, ובהקיצי הוא הופך להיות מודע ולאור היום. ובחלומי, הוא מתרחש כבר אחרי לכתי ולאחר,  שגם אני חווה "סיפורים מתחת לאדמה" , כשמו של אחד משיריך, אני מנווט ממקומי בחיפה כבעל כישורי WAZE, מגיע עדיך לזכרון, למקום הזה , לוקח אותך איתי וחוזר לחיפה ,  ואנחנו מעירים את רועי דודך שהרי אינך מכיר אותו ויחד אנו ממשיכים לבית העלמין הצבאי ושם נפגשים עם אבא מוטי אשר אינך מפסיק  להתגעגע אליו. וכך אנו מתיישבים ארבעתנו ואינני יודע מדוע אך יש כבר קוורום ואנו משחקים ברידג' , ואז אני מתעורר. למפרשי החלומות פתרונים אך חלום זה אינו עוזב אותי.

איתי אהובי, אני חוזר וקורא את שירך "עוף החול", על היותך לבד, בעולם של צל ודממה ואינני מבין: איך אתה יכול להיות מת כאשר אתה כל כך חי בתוכי ?

מתגעגע עד אין קץ

סבא