איתי מחמל נפשי, איתי מחמדי,

כבר חלפו שמונה שנים , שנה פחות ממחצית חייך וככל שמתקצרים ימי כך מתארכים להם ימי הגעגועים , יום יום ושעה שעה. עונת הלחץ וההתכווצויות בשיפולי הבטן החלה השנה מוקדם יותר. בדרך כלל משנכנס אוגוסט החם, גוברת המועקה גם. השנה כל זה החל כבר ביולי עם הדיווחים היומיומיים על נפילתם של בני גילך. עם כל בשורה מרה שהגיעה למשפחות הוצפנו מחדש בזיכרון היום הנורא מכל בו הופיעו נציגי קצין העיר לפני שמונה שנים והמראות , הקולות וההלם שבו ועלו, בינתיים 66 פעמים ומי יודע מה עוד מצפה לנו. דבר אחד ברור: איש מ-66 המשפחות הללו, כמונו, לא יכול להישאר יותר צוק איתן.

איתי נכדי האהוב, שוב יום זיכרון בו נפגשים כולם, שוב נערמים הפרחים על קברך המטופח כאילו יש בכל אלה להקהות ולו במעט את הכאב ואת הגעגועים. עבורנו, יום יום הוא יום זיכרון אך השנה למדו להכירך רבים רבים אחרים. בזכותך, בזכות המורשת והערכים אותם הנחילו לך אבא ואמא ובזכות אותן הסגולות אשר הורשת לאחיך דנה וגיא. נלקחת  מעמנו בנחישותך ללכת בעקבות אבא מוטי ובלכתך הותרת גם צוואה לדנה וגיא. עם כל הכאב והצער אשר מלווים אותנו, נמלאנו גאווה רבה ביום העצמאות האחרון בו זכו דנה וגיא להימנות על מצטייני נשיא המדינה ולי אין כל ספק בכך כי בנוסף לטביעות אצבעותיה של אמא בהישג נדיר זה , גם לך חלק ותפקיד בכך ואתה הוא זה שהיווה עבורם אות ומופת להתנדבות, לנחישות ולמסירות. התנהלותם במשך כלהשרות הצבאי הייתה ללכת בדרך שלך, לעמוד בציפיותיך ואני סמוך ובטוח שגם אתה גאה בהם כמונו. דנה כבר מסיימת את שרותה בעוד ששה ימים, ערב יום הולדתך העשרים וששה, גיא עדיין משרת במסירות ובהצטיינות ואתה מלווה אותם כל העת.

גם אותנו אתה מלווה ואנו מתבוננים בך אך איננו רואים, שומעים אותך והקולות רחוקים, מריחים אותך והריחות מתנדפים, מלטפים אותך ומחבקים אותך אך איננו יכולים לגעת. רק הגעגועים נותרו ואלה עזים מתמיד.

אח, אילו ... רק אילו...

סבא הכואב והאוהב