איתי
אין יום שעבר ב-8 השנים שחלפו שבו לא חשבתי עליך. לרוב אלה מחשבות בסגנון "מה אתה היית אומר, עושה, איך הייתה צוחק..."
לפעמים אני גם שוקע במחשבות על כמה אהבתי אותך, וכמה תחושת ההחמצה כבדה לי:
איך הייתי מנצל את התקופה האחרונה בצורה טובה יותר, רואה אותך יותר, מבלה איתך יותר.
החמצה גם בגלל מלא דברים שעברתי בחיים ועוד אעבור, ואתה לא היית ותהיה שם לשמוע, לשמוח, לייעץ ולצחוק.
לא אשכח לעולם את השבת שלפני הגיבוש, יצאתי מהטירונות ולך היה חשוב כל כך לבוא ולשבת עם ניר ואיתי במרפסת שלנו, כמה כיף היה שם.
זוכר טוב כמה היית בטוח בעצמך וכמה הערצתי אותך על זה. בעיניי זו הייתה דוגמא קלאסית וטראגית למי שאתה- מלא בטחון ומוכוון מטרה.
והשכחה מעצבנת, מנסה בכל הכוח לא לשחרר אחיזה מהזיכרונות המשותפים. הרבה מהם כבר דהויים יותר, מניח שזה לא ישתפר מפה.
מעולם לא עמדתי ודיברתי מעל הקבר שלך, אז אומר את מה שכתבתי באלבום לפני 8 שנים פחות שבוע. תודה על הכל, איתי. יודע שבינינו לא היה צורך במילים כדי לדעת מה מרגישים, אתה הרי קראת אותי כמו ספר פתוח. בכל זאת תדע כמה אני מעריך את הקירבה ואת האהבה שהענקת, ואת החברות האמיתית העמוקה.
דמותך תמשיך ללוות אותי כל חיי, בהם אתה כל כך חסר.