שמונה שנים מאוחר יותר, קשה למצוא מה עוד להגיד.

פרק הזמן בלעדיך מתארך לאט בזמן שלא נצברים עוד זכרונות מהזמן איתך.

שאלת ה "מה היה יכול להיות ?" היא עכשיו חלק משרשרת המחשבות השגרתית.

האופן שבו הכל קצת פחות שמח, הוא כבר מציאות מוכרת וותיקה.

לפעמים, כדי לגרום לעצמי להרגיש תחושה שאני מתגעגע אליה כל כך, תוך כדי דיון משעמם בטייסת או בקריה, אני מדמיין אותך נכנס לחדר, קורן במדים כחולים עם זיפים כמובן, כי מסתבר שבכלל החביאו את קיומך מאז שכל כך הרשמת בגיבוש שהחליטו שתעסוק בתפקיד עד כדי כך חשוב ומסווג, ממנו אתה מקבל דיווחים שוטפים עלי ועל דנה ואיך אנחנו מצליחים ומתנפח מגאווה.

החיוך שלך תמיד מולי, גם כשאני עוצם עיניים, הוא תמיד שם.

אני לא בטוח אם אני אפילו רוצה שהוא ייעלם. כל רגע קשה או שמח מלווה בהרגשת החמצה נוראית כשאני יודע שהייתי יכול לשתף אותך בהכל, אך רק הפצע עדיין פתוח מהיום בו נלקחת מאיתנו ביחד עם התמימות שלי.

אני עוד צעיר למזלי הגדול ויום אחד הוא ירפא, בזכותך.