איתי שלי,

 אני מדברת עליך במסגרת מפגשים בצבא בערך פעם בחודש, בהרצאות שמתחילות בסיפור על אבא  ועליך, ומסתיימות בשיחה על אחריות פיקודית, על הגדלת ראש, על הדרך להימנע מהתנהלות כושלת ומסוכנת כמו זו שגרמה למותך לפני 15 שנים.

כל פעם מחדש, גם אם עברו רק שבועיים מההרצאה הקודמת, גם אם הכל נאמר כבר מאות פעמים, גם אם הכל ידוע , אני מוצאת את עצמי נדהמת מחדש יחד עם המאזינים המקשיבים לי בפעם הראשונה – האם באמת ייתכן שזה היה המצב אז?

האם באמת יכול להיות שהצבא לא הגדיר נהלים לריענון של חובשים ושהחובש שטיפל בך לא עבר ריענון מקצועי במשך שנים ולא זכר איך מזהים או מטפלים במכת חום?

האם באמת יכול להיות שלא היו נהלים סדורים ואחידים להתנהלות בגיבוש? למזון שאמורים לקבל, לשעות השינה שאומרים לישון, לרמת המאמץ שאמורים להגיע אליה בעומס חום?

האם באמת ייתכן שענף רפואה וענף פיזיולוגיה לא עבדו בשיתוף פעולה ולא תיאמו הנחיות אלא ייצרו נהלים סותרים ובלתי הגיוניים?

האם באמת אפשרי שסגני אלופים, ראשי ענפים בצבא השמידו ראיות ומחקו התכתבויות כדי לכסות על פשעיהם?

האם אפשר להעלות על הדעת שלא היו אמצעי החייאה באמבולנס שפינה אותך לבית החולים?

האם אמיתי שהצבא הודיע או לא הודיע לבית החולים לצפות לבואך, שלא חיכה רופא בחדר ההלם כשהגעת ושלקח 10 דקות תמימות עד שהגיע והתחיל לטפל בך?

האם המציאות ההזויה שלנו היא כזו, שמי שפיקד על כל הכאוס הזה כקרפ"ר, חזי לוי, מי שהכחיש בתוקף כל קשר למה שקרה לך, מי שכשל כשל כה חמור, קיבל כפרס קידום ועוד קידום?

האם באמת היית שם לבד, בלעדי, בלי שיכולתי לשמור עליך ולגונן עליך?

לבד, בלי שידעו מה שמך, מי אתה, אלמוני וחסר הגנה....?

והאם באמת יכול להיות שאתה, ילד שלי, אהוב ליבי, שאתה וגם אנחנו משלמים כבר 15 שנים את המחיר הנורא מכל והבלתי נסבל של כל הכשלים הללו?

כן, כל זה באמת קרה. וממשיך לקרות.

ממשיך לקרות כי למרות כל מה שלמדנו מאז – עוד לא למדנו מספיק. ועדיין יש עוד דרך ארוכה לעשות ועדיין קורים בצבא ובמדינה בכלל אירועים נוראיים, ועדיין מנהיגים לא לוקחים אחריות, ועדיין לא לומדים מטעויות, ועדיין  ילדים מתים סתם.

ממשיך לקרות כי מאותו רגע של מותך אתה מת  כל יום מחדש. כל פעם שהעיניים נפקחות, גם בשעה 3 לפנות בוקר, המחשבה הראשונה היא שאתה איננו. כל יום מחדש אני מאבדת אותך. ממשיך לקרות כי אני עדיין חווה רגעים מוזרים בהם, לרגע, אתה כאן.

אני חייבת לספר לאיתי שמכבי חיפה ניצחו 5:1 , או אני חייבת להכין את הבולונז הזה לאיתי הוא כ"כ יאהב את זה... ולרגע אחד קטן ומאושר- זו המציאות הכי הגיונית, ואז בשבריר שנייה הכל מתנפץ .

אין לי דרך באמת להסתכל למוות בעיניים, אין לי אומץ . להסתכל זה לקבל, ואני עוד ממש לא שם.

דוד גרוסמן אמר בראיון לקראת יום הזיכרון –

" ...במקום שיש מוות של איש צעיר- אין היגיון. באופן הכי מילולי – זה לא מתקבל על הדעת.

אפילו שאני יודע את העובדה, עובדת מותו- אני לא באמת יודע אותה. המשמעות שלה נודעת לי לשבריר של שנייה, ואז חוזרת ומתנפצת לרסיסים של אי הבנה.

לפעמים אני חושב – אם נעז להבין באמת מה קרה ליקירנו, אם ניגע אפילו לרגע, בכל נפשנו, בליבת  העובדה הזו , אם נרשה לעצמנו להביט לתוכה באופן שאין שום הגנה מפניו- התהום תבלע אותנו כהרף עין.... "

כך אני חיה. לא מעכלת.

איתי אהובי,

יש לך גיסים וגיסה שמכירים אותך רק מסיפורים, יהיו לך אחיינים שיכירו את תמונותיך וישמעו עליך כל כך הרבה אבל לא יזכו לפגוש אותך, אבל נוכחותך בחיים שלהם ושל כולנו אינה מוטלת בספק.

אתה איתי כל יום.

הלב תמיד חסר אותך. כל בוקר החיוך שלך זורח ומיד כבה. החיבוק שלך חם וחזק ואז הולך ונחלש, ואני מנסה בכוח להיאחז בו, בך.

אתה לצידי כל הזמן, בכל חיוך ובכל דמעה.

מתגעגעת אליך עד אין סוף,

אמא