סבא בוקי
וכאילו מתעתע בנו מזג האוויר ומחזיר אותנו אחור לאותו יום נורא ואיום לפני 365 ימים, ביום החם של חודש אוגוסט. גם חומו של היום הזה ניצב איתנו כאן במקום מנוחתו האחרונה של איתי, בעיניים כבות, בדמעות חרבות, בלב שבור ובנפש הומה ורותחת וכולם באים לספוד לאיתי ולבכותו.
אך איך עושים זאת? מהיכן נבור את המלים אשר יכולות לתאר ולו במעט את גודל השבר ואת מהות האובדן? אני לא אדע וברגעים רבים אמרתי לעצמי כי מוטב לשתוק שהרי ממילא איתי ואני משוחחים מידי יום. ובכל זאת אני עומד כאן ובפי מספר מלים ואני מבקש ממך איתי סליחה ומחילה על כל מה שאומר, אף אם בקצרה, שמא בקשתי לדבר מעט בשמך תחטיא את המטרה.
יצאת עם שחר ביום ראשון וכך החזירו אותך אלינו ביום רביעי, ממש כדברי השיר של אברהם חלפי:
השכול מתהפך בגננו כחרב,
פוקדנו השכול בית-אם ובית אב,
עם שחר יצא נערנו,עד ערב-
בא בוקר, תם יום-והוא לא שב.

איתי אהובנו, פעמים אין ספור אנו שומעים את הציטוט מנאום הפרידה של דוד בן-גוריון: "תדע כל אם עבריה שמסרה גורל חיי בנה לידי מפקדים ראויים לכך". הציטוט הזה כפי שמובא לרוב פונה אל האם העברייה אך הוא איננו נכון. כרגיל הוא מוצא מהקשרו. לא כך אמר בן גוריון אלא כך: "אם המפקדים יעוררו את האמון, את האהבה, את הדבקות בחיילים שלהם אז תדע כל אם עבריה שמסרה גורל חיי בנה לידי מפקדים ראויים לכך".
המפקדים שבשמם, באחריותם ואתם יצאת לא היו ראויים לכך.
איתי יצא באותו יום ראשון לקראת הגשמת חזונו, חלומו, מטרתו ושאיפתו ללכת בדרכי אביו מוטי, להיות טייס, לשרת את המדינה, לטוס בין הכוכבים ולא להיות או לרקוד עם כוכבים מתנשאים ומשתמטים. הוא יצא מהבית זקוף, תמיר כברוש עבות-וחיל האוויר גדע אותו. וככל שנוקף הזמן כך עולה הזעם על גדותיו והלב והראש אינם יכולים להכילו.
על שלושה פשעי חיל האוויר ועל ארבעה לא אשיבנו,על היותם יהירים, על היותם גבהי לב ועל היותם זחיחים. אלה הרגו את איתי ממש כפי שהתנהל כל הצבא בפיקודו של מפקד חיל האוויר לשעבר. חבר לחייל זה גם חיל הרפואה אשר על שלושה פשעיו ועל ארבעה לא אשיבנו, על היוהרה, על הנמהרות, על חוסר המקצועיות, על זילות בחיי אדם ועל אבדן מוחלט של ערכי הרפואה עליהם הם חונכו. הם לא מנעו את מותו של איתי.
לא פלא כי נפקד כאן היום מקומם של מפקדי החילות הללו. עד היום, בחלוף שנה הם עדיין לא הודיעו לרותי מיהם הגורמים האחראים למחיר הדמים היקר הזה.

איתי מחמדי, בעוד ששה ימים ימלאו לך 19 שנים ובכל זאת אתה רק בן 18. גם בעוד 4 שנים כשדנה וגיא יהיו בני 18 תישאר עדיין בן 18 וכך יהיה תמיד. אנחנו חיים ואתה לא בין החיים אך כדברי הנוער כיום-הכל כאילו. כאלו אני חי ואתה לא איתי, כאילו אתה מת ואני לא איתך. הכל כאילו. אתה מת אבל אתה חי ואני חי אבל אני מת.

לנו אין יום זיכרון. יום יום ושעה שעה הם ימי זיכרון ואין רגע בו איננו מתקשרים. נמשיך לבוא, לפקוד אותך לשוחח אתך, להיות איתך בימי הולדתך. וככל שנמשיך להיות אתך כך תחסר לנו יותר ויותר. איתי איתי.
לאיתילמוטי