בקיץ האחרון של 2006, לי ולאיתי היה מן קטע כזה.

היינו מתעוררים ממש מוקדם בבוקר ומפתיעים אחד את השני.

פשוט מגיעים הביתה, בתירוץ שיש לנו עוזרת, נכנסים למיטה וממשיכים לישון ביחד.

כל פעם ניסינו לגרום אחד לשני לחשוב שהשני לא יגיע כדי שזו תהיה הפתעה...

כמו שאתם מכירים את איתי הוא היה מאוד יצירתי בדברים שהיה אומר לי.

ואז, אחרי כמה שעות שינה נוספות היינו מתעוררים ומתחילים במשחק האהוב עלינו "משחק הדמיונות".

זה היה משהו שאתה המצאת, "קדימה, בואי נתחיל" היית תמיד אומר ומחייך חיוך מרוגש...

ואז היינו מתחילים לדמיין, איפה נהיה עוד שנה, עוד שנתיים, עוד 10 שנים ועוד 30 שנה.

זה היה מטורף, כמה שאתה ידעת לפרטי פרטים איפה אתה רוצה להיות.

וגם ידעת בדיוק איפה אתה רוצה שאני אהיה, למרות שאני הייתי פחות החלטית וחד משמעית ממך.

כמה זה היה כיף, לדמיין, לחשוב, לתכנן עתיד ולצחוק ביחד.

בזמן האחרון, אני מוצאת את עצמי עושה את זה הרבה.

שוכבת על המיטה, או סתם בנסיעות ובדרכים ומשחקת את המשחק שלנו.

הוא קצת השתנה, כי קשה לשחק אותו לבד,

אני בעיקר חושבת על מה היה קורה אם היית פה עכשיו.

זה תמיד מתחיל במה היה קורה אם היית חוזר מהגיבוש.

כנראה היה לוקח קצת זמן אבל בסוף היינו נפגשים.

אני מדמיינת אותנו, מדברים על הכל, בוכים, מתחבקים.

אני מדמיינת את כל התוכניות שלך יוצאות לפועל,

רואה אותך מסיים קורס טייס, לומד באוניברסיטה, מגשים את כל החלומות...

מדמיינת את הילד הראשון שקוראים לו רועי, כי כך רצית....

ידעת את הסדר המדויק, כמה ילדים יהיו, איך יקראו להם ובאיזה גיל אתה תהיה כשכל אחד מהם יוולד.

אני מדמיינת אותנו ביחד, צוחקים ונהנים.

ואז אני מדמיינת אותך פה עכשיו.

וואו, אם רק היית פה עכשיו.

כנראה היינו צועדים יחד בבלפור, כועסים וכואבים את כאבה של החברה שלנו,

את הפילוג ואוזלת היד של מי שממזמן לא מנהיגנו.

כמה היית כועס לשמוע על האירועים האחרונים באילת.

איזה גבר רגיש ואכפתי אתה היית ואיזה אבא מופלא יכולת להיות.

אם היית פה עכשיו הייתי יותר מאושרת, יותר שמחה ובריאה.

כי אני כל כך מתגעגעת.
לצחוק בלי סיבה, לאהבה ללא תנאי וגבולות, לחוכמה ולשנינות שלך.

מתגעגעת לסיפורים שלך, למחשבות שלך, לגעגועים והכאב שהיה חלק בלתי נפרד ממך.

מתגעגעת אלייך כל כך.

וזה לא עובר.

כל שלב בחיים מביא איתו עוד סוג של געגוע ועוד מחשבות,

על מה אתה ואנחנו היינו יכולים להיות ואיזה פספוס ענק זה לכולנו שאתה לא פה.

זה בלתי נתפס שעברו כבר 14 שנה ואתה עדיין כל כך חי במחשבות שלי, בלב שלי ובמי שאני היום.

אוהבת ומתגעגעת.