העולם שלנו התהפך בשנה האחרונה.

קיבלנו שיעור משמעותי ורובנו עברנו שינוי בחודשים האחרונים.

כמעט כולנו מרגישים יותר חסרי אונים, יותר צנועים, וגם יותר מיואשים ומדוכדכים , כי התרכובת הנפיצה של

הנגיף ושל מה שקורה כאן במדינה, בכל המישורים ובכל התחומים, גורם לתסכול ולייאוש שקשה להתמודד

אתו.

לכן הפעם - לפני הכל – תודה,

לכם -שלמרות הכל הגעתם,

על אף החששות וחוסר הוודאות, למרות המצב ההזוי.

כולכם מוזמנים להגיע אלינו הביתה, ננסה להתפזר עד כמה שנוכל בין הבית והגינה,

וכמובן בבקשה שמרו על עצמכם .

תודה על זה שחשוב היה לכם לבוא להיות כאן איתנו היום ולהיות איתנו תמיד,

תודה שאתם זוכרים , תודה שאתם ממשיכים לחבק, לעטוף, לזכור.

איתי נגזל מאיתנו לפני 14 שנים,

הוא היה אמור להיות עכשיו בן 32.

איתי נשאר נער במקום להפוך להיות האיש המדהים שנועד להיות.

הבטחה גדולה שלעולם לא תמומש, עתיד שלא יגיע, משפחה שלא תקום, שמחות שלעולם לא נחווה.

נשארנו עם רגעים צרובים בלב, זיכרונות חיוכיו , תחושת החיבוק המועך שלו, קולות צחוקו הרועם, ריחות

אפטר שייב, ותמונותיו כתינוק מחובק ע"י מוטי, פעוט פעור עיניים וסקרן, ילד עם זיק של שובבות וחן אין סופי,

נער יפה תואר, עם מבט חודר, נחוש ומכוון מטרה .

חלק מהתמונות של איתי צולמו כלאחר יד, מטושטשות ולא טובות.

זה קורע אותי שלא שמתי לב יותר ,

שלא הקפדתי על תיעוד,

שלא צילמתי בכלל סרטים,

שלא הצלחתי לשמור ולזכור מספיק...

ואני יודעת שאי אפשר לחיות כך, בהנצחה מתמדת-  זה לא נכון ולא בריא,

אבל עכשיו זה כל כך חסר.

כל פעם שאני נפרדת מאהובי,

אני מפחדת שזו הפעם האחרונה,

יודעת מניסיון שהחיים יכולים להתהפך עלי בלי התראה,

שדברים רעים קורים.

יודעת שצריכים להיות מוכנים כל רגע לבשורות רעות.

ואני יודעת שאי אפשר לחיות כך, בפחד מתמיד – זה לא נכון ולא בריא,

אבל זה בלתי נשלט.

אם אני מנסה להסביר את ההרגשה,

זה כמו להיות עם זכוכית ברגל, אבל צריכים להמשיך ללכת,

רק שהזכוכית היא בלב, וצריכים להמשיך לנשום.

והגרון גדוש כל הזמן, כמו לפני שמתחילים לבכות,

ברגע הזה שלא יודעים עדיין אם נצליח להתאפק ולהחזיק את הדמעות בפנים או לא.

במצב הזה, אני חיה כבר 14 שנים, על הקצה של לפני המחנק.

התוצאה היא שלפעמים האירועים הכי קטנים, גם כאלה שלכאורה היו צריכים לא לגרום לדרמה או גלים,

לפעמים הם מספיקים כדי לשבור.

וזה לא הגיוני לחיות כך, לכאורה לא אפשרי, אבל מסתבר שאפשר למשוך חיים שלמים עם הכאב הזה.

באופן אבסורדי -העובדה שאפשר לשרוד את הכאב - זה בפני עצמו גם גורם כאב ואשמה. וגם עם זה מסתבר

שלומדים לחיות.

איתי שלי מתוק,

ילד שלי, נער יפה, אוהב ואהוב,

איש מדהים שהיית צריך להיות ולא תהיה ,

כל החלומות שלך שלא יתגשמו וכל ההישגים שלך שלא יתממשו,

כל הדברים הטובים שתכננת לעשות ולא יקרו,

האבא שרצית להיות ולא הספקת,

השינוי שאני בטוחה שהיית מחולל בעולם הזה ולא זכית, לא זכינו....

כל אלו חסרים ומייסרים בחסרונם.

כל אלו מאירים עלי, גורמים לי להשתדל יותר, לתת יותר, לנסות יותר,

בשבילך, לכבודך ילדי שלי.

מתגעגעת אליך יותר ויותר עם כל נשימה.

אמא