איתי אהוב שלי,
קבלתי אותך במתנה ליום הולדתי ה- 50. איזה מתנה נהדרת נתנו לי אמא ואבא... המתנה הכי יפה והכי מיוחדת שמישהו יכול לקבל.. קראתי לך תמיד "ילד- מתנה שלי", וקבלת את הכינוי המשונה הזה בסבלנות, בחיוך ובהשלמה... אני רוצה להגיד לך שעד סוף חיי תהיה המתנה המיוחדת והנפלאה שלי, ואני מנסה להתנחם בעובדה שהיית לי 18 שנים, 18 שנות חייך...
יש לי המון זכרונות מהשעות והימים שהיינו ביחד, מהטיולים איתך בעגלה על המדרכות בתל נוף, אחרי שאבא נהרג, מהימים שהייתי איתך כאשר כבר הייתם בחיפה וביליתי איתך הרבה בקרים והרבה פעמים אחרי הצהרים, משעורי הקארטה אצל אודי, מאימוני הכדורסל במכבי חיפה ועוד ועוד..
צפיתי בך בהתפעלות כל השנים, צפיתי והתפעלתי: משנה לשנה רק השתבחת, נעשת יפה יותר, גבוה יותר, כל כך מוכשר, חכם, הוגן, מקסים... חיוך שובה לב, חבר נפלא ואהוב על חבריך, אחיין אוהב לדודים שלך ונכד כל כך מתוק לסבתות ולסבים... ומעל לכל- בן, שהקשר שלו עם אמו כל כך מיוחד, כל כך זורם והדוק וטבעי ואין סודות... והגאווה הציפה את ליבי...
אני רואה אותך כל הזמן לנגד עייני: יום חמישי לפני הגיבוש. השעה שעת אחר הצהרים, ואתה יורד במדרגות מהחדר שלך, לבוש במכנסי הכדורסל המבריקים שלך, אלה שמגיעים לך עד הברכיים, נעול כפכפים, לא מגולח, עדיין כורי שינה נסוכים על פניך, מושיט לי לחי שעירה לנשיקה, תוך הטיית ראש קלה- תנועה חיננית כל כך... אופיינית כל כך.... סבתא, מה את דואגת, סבתא, הכל יהיה בסדר...
השיחה האחרונה שלנו לפני הגיבוש במוצאי שבת: סבתא, אל תדאגי, סבתא, הכל יהיה בסדר...
ואז - קצין העיר, מתדפקים בחוזקה על הדלת. הנכד שלך, הם אומרים.
ועולמי חרב עלי.
אוהבת אותך כל כך, גאה בך כל כך,
סבתא רוחי