איתי מחמל ליבי, נכדי האהוב,
איך ניתן בכלל לבטא במילים את השבר הנורא, את העולם שחרב בחטף בהגיע הידיעה המרה.
רק לפני חודש עזבת את הבית ואתה עדיין בן 17. יצאת בתקווה גדולה לקראת תחילתו של פרק חדש בחייך ובעיקר לקראת הגשמת חלומך הגדול ללכת בעקבותיו של מוטי אביך. יצאת מכאן כפרח מלבלב שזה עתה החל לפרוח והם קטפו אותך. יצאת מכאן כעץ חסון וזקוף שכה השתוקקנו וקיווינו לחסות בצילו והם גדעו אותך.
לפני חודש היית בן 17, היום אתה כבר בן 18. נאמר שבן י"ח לחופה. ואומנם חופות עלינו איתי שלי. אלה שאמא הפקידה אותך בידהם ואלה שאמורים היו לשמור עליך מכל משמר מסתופפים עתה תחת חופה של נהלים ואותך הם החזירו אל מתחת חופה של אפר ומצבה.
אלפי אנשים ביקרונו וביקשו שנהיה חזקים. איך? לשם מה? לפני כשלושים שנה הוכנו לראשונה כאשר נפטר דודך, רועי, אח לאמא לרני ולאורי. גם אז אמרו לנו להיות חזקים אך הפצע הזה לא הגליד מעולם. לפני 18 שנה פינינו מקום נוסף בלב כאשר אבא נפל ואתה בן ארבעה חודשים בלבד. מאז צפוף מאוד היה בלב והוא גם כשל מספר פעמים. כעת גם עתה בפנים על מלוא קומתך והלב עולה על גדותיו. שלוש נשמות חיות עתה בליבי ואני מת איתן. אז מה? שנהיה חזקים? אין רגע בו אינני מדבר איתך, אינני חש אותך, אינני רואה אותך. הנה אתה יורד במדרגות, תומך בקירות שמשני צדדיך. הנה אני מחבק אותך והנה אני מול המצבה הקרה.
איתי נשמתי, מי ייתן מותי אני תחתיך ובכל זאת, נראה כי עכשיו ממקום מושבך אתה יחד עם אבא מביטים אלינו מטה ומתייסרים על כאבם האיום של אמא, של הסבתות ושל כל המשפחה. אני בטוח כי היית רוצה שהחיוך המפורסם שלך יחזור לפניה של אמא ואולי בשל כך חייבים להתחזק. כאשר נפטר רועי עדיין לא נולדת. כשתגיח בעוד מספר חודשים בת דודך לעולם כבר אינך בין החיים. עבורה, עבור מאי, גיא ודנה, ועבור כל אלה שיבואו בעקבותיהם נאלץ לחרוק שיניים ולהתחזק ולספר להם מיהו איתי, מיהו אותו ילד מושלם שלא השלים את חלומו ולא הספיק להגיע אל הפסגות שהיה ראוי להן.
נוח בשלום איתי, עלם חמודות שלי. אתה חי בליבי המת לנצח.