איתי,
מעולם לא היית יפה יותר…
התערבת איתי שאני מסוגל להיכנס למגירה שליד המיטה שלך וכשנתקעתי בפנים עם כל הפחד והלחץ פתאום הפסקת לצחוק, מחזה נדיר, ונאבקת בכל הכח עם המגירה שנתקעה וכשסוף סוף, אחרי רגעי חרדה ארוכים ארוכים שחררת אותי, אני זוכר את המבע שלךבעיניים לא צחוקו לא הקלה אלא ניצוץ של פחד…
ממה פחדת באותו רגע? אני כבר הייתי בחוץ וכל הסיטואציה הייתה בכלל ידועה מראש. כנראה שכזה היית, נע בעולם בשני נתיבים מקבילים, אחד של שמחת חיים מתפרצת ללא גבולות יחד עם רצינות תהומית, דאגה ואחריות… היום אני מבין שבאותו הרגע, יצא לי לראות הצטלבות נדירה של שני הצדדים האלו שלך ואולי הם בכלל אחד שהוא אהבה. אהבנ ואות ךואתה אהבת אותנו.. אהבת לחיות ולצחוק ולדאוג והיית חבר במלוא מובן המילה, חברות שאינה תלויה בכלום, היינו גוף אחד.
ואז הלכת. היינו בני שמונה עשרה ועוד לא הספקנו לפתח הגנות של ציניות וראליזם אל מול העולם, מי בכלל יכול להבין את זה? הלכת והשארת חור שחור ואני הייתי הלווין שסביבו שאיבד את כח המשיכה מהמסלול.לאי כול להיות, לא ייתכן שחברות ואהבה שכאלה נעלמות ומתפוגגות באוויר.. אני מאמין בכ להלב שאתה עודך איתנו בהווייתך אתה שינית אותנו, שינית אותי, הענקת לי מתנות וזיכרונות שיישארו איתי תמיד ואני זוכר אותך בדיוק כמו שהיית הכי יפהבעולם..