איתי,
עבר חודש. חודש שהיית הכי רחוק והכי קרוב שהיית אי פעם, חודש ששמעתי אותך, ראיתי אותך, הרחתי אותך ולא יכולתי להרגיש אותך. חודש שהתרוקנתי מכל האהבות, החלומות, הרצונות והרגשות שלי והתמלאתי בכאב, געגוע ובעיקר פחד. פחד מהמחשבה שאני לא  אתעורר והסיוט של לחיות בלעדיך יהפוך למציאות. אני מפחדת שהצחוק שלך והחיבוק שלך, ישארו בגדר זיכרון. אני מפחדת, כי אנחנו לא יודעים איך ממשיכים מכאן, אנחנו שבורים וקרועים, מנסים לצחוק אותך, לנשום אותך, לחיות אותך, ונראה לי שמבין כל החברים אתה הכי חי. כל קשר ביננו לבין החיים, הפך להיות מקרי בהחלט. האהבה שלנו אליך מתעצמת מיום ליום. עם כל זיכרון, כל סיפור שלנו או של כל אחד אחר שפגש אותך ולא מפסיק לדבר או לספר עליך, על השלמות שלך.
שלמות, מילה אחת שמתארת אותך במדוייק. איך אתה, אחד שלם ומושלם וכולנו ביחד לא נהיה מושלמים יותר לעולם. החלל שהשארת מורגש יותר מכל דבר אחר שהרגשתי אי פעם. איתי, תחזור, תחייה אותנו, מאז שהלכת הכאב הרג אותנו, אבל אנחנו לא כמוך, נשארנו כאן, במקום הארור הזה, שכנראה היית טוב מדי בשבילו. מלאך שלי אתה איתנו לנצח, בכל אחד מהחברים אני מוצאת אותך, את החלק שלך שהשארת בנו, כשזכינו להיות איתך ולהכיר אותך כמו שאף אחד לא הכיר.
אז אנחנו איתי, אנחנו נהיה כאן, ננסה למצוא את הדרך, "שהצבת בפנינו כשהלכת" ואתה תשאר תמיד תשאר הכי קרוב, הכי רחוק, הכי מושלם והכי חי שהיית אי פעם.

שקד.