ארבע שנים עברו, חלפו, טסו. אנחנו מוצאות את עצמנו נאבקות מה לרשום, איך להסביר את מה שעובר עלינו. אולי זה בגלל שזה נדמה שהראש עם הזמן מתמלא יותר ויותר בשטויות. אבל תמיד לפני יום הזיכרון והאזכרה, משהו נעצר. איזה מפסק אוטומטי פשוט מכבה את כל השטויות וגורם לנו רגע לעצור, להתבונן באמת ולחזור אחורה בזמן. ואז גם תחושות מוכרות חוזרות, לפעמים הן גם באות והולכות במפתיע בלי קשר לאותם 2 ימים בשנה.
הרגשה כזאת של מועקה. פתאום אפשר להרגיש ממש את האבן שנמצאת על הלב. ממש להרגיש אותה, היא עדיין שם, כל כך שם. היא חלק ממה שהיינו, ממה שאנחנו וממה שנהיה עד הסוף. קצת מפחידה המחשבה שנשכח, כי הזמן עובר ואנחנו צוברים חוויות. ארבע שנים של חוויות, לא משותפות איתך, שאתה לא בהן. אתה לא נמצא, אבל אתה מרחף, אתה איתנו בלב, בכל מיני סיטואציות, בחו"ל, בארץ, בבוקר, ביום ובלילה. קצת מפחידה המחשבה ומתסכלת שהזכרונות נהיו יותר ויותר עמומים, איך לשמר? איך לזכור טוב יותר?
מלחיצה אותנו העובדה שאנחנו שוכחים לפעמים דברים שעברנו וחווינו יחד וברור ומובן שזה חלק ממלאכת הזמן ולפעמים כדי למצוא את הרגעים האלו, היינו רוצות שהזמן יעצור.
מפחידה אותנו המחשבה שאולי אתה חושב ששכחנו, שלא אכפת לנו, שהפסקנו לאהוב אותך. דע לך – שזה לא נכון! עד היום, מודות קצת פחות, יש רגעים ביום-יום שאנחנו עוצרות ואומרות, אם רק היית פה, או שלפעמים ממש מדמיינות אותך, עובר את מה שאנחנו עוברות, רואה את מה שאנחנו רואות. כמה מהחברים לא נמצאים כאן היום פיסית אבל הם שולחים את חיזוקם ומתייחדים איתנו מרחוק. איתי, אנחנו אוהבות אותך וזוכרות אותך. לא שוכחות מי אתה ומה היית בשבילנו. הזמן שעובר לא מקל ולא עוזר, רק יותר מפחיד ומאיים.
מתגעגעות,
אדר ורותם.