אזכרה לאיתי.
איתי נכדי הבכור והאהוב,
ארבע שנים חלפו מאז הלכת מאיתנו, שנים של עצב, דמעות ובעיקר געגועים. כולנו ממשיכים בחיים, מתבגרים ואחיך ובני דודתך גדלו וכל אחד מהם מתכנן את עתידו. מדי פעם אני חושבת, אילו היית איתנו היכן היית היום, מה היית בוחר ללמוד, איפה היית גר, מה היה שם החברה שלך, על איזה כלי טיס היית טס, כי הרי ברור שהיית מסיים את הקורס, כך הבטחת לי ערב הליכתך לגיבוש...
אני חושבת על המשפחה שהיית מקים, אבל אתה נשאר צעיר לנצח והחמצת את כל הדברים הנ"ל. אנשים סביבנו אומרים שאנחנו גיבורים איך שאנחנו מתמודדים עם האסון, אבל אנחנו לא גיבורים, אנו ממשיכים בחיים, כי זה דרכו של העולם ויצר האדם הוא לשרוד, ואנחנו שורדים.

כל אסון בצה"ל בכלל ובחיל האוויר בפרט, מחזיר אותנו ליום בו הודיעו לנו על נפילתו של מוטי ואח"כ ההודעה על האסון השני שפקד אותנו, עם פטירתך הכל כך מיותרת.
אנו מוקפים ברשת של חברים שמתאספים כל יום זיכרון ואזכרה יחד, לזכור אותך. בבית ספר אורט, בו למדת, מקריאים בכל יום זיכרון בטכס, קטע אודותיך.
אנחנו זוכרים אותך כל יום ויום, ואתה איתנו תמיד. חבריך ממשיכים לפקוד את קברך ואת הבית של רותי שהפך למקום מפגש. הם לוקחים הפוגה ממרוץ החיים בו הם נמצאים ומגיעים. חלקם כבר השתחררו מצה"ל, חלקם מלימודים, חלקם מעבודה וחלקם הרגע חזרו מטיול גדול בחו"ל. כמו בחייך, כך גם במותך, יש לך יכולת לחבר בין אנשים, מין אבן שואבת שסביבה מתקבצים החברים. מגיעים, מדברים, מתעדכנים וממשיכים. איתי אתה איתנו תמיד בכל המפגשים המשפחתיים, אך כל שמחה מהולה בעצב על החלל שהותרת בליכתך.
איתי אני אוהבת אותך ומתגעגעת,
סבתא אתי.