רותי
חודש אוגוסט המסוייט מגיע, עם החום הבלתי נסבל והלחות והזיעה, ממש לא מתאים לשום פעילות ובטח לא לאזכרה. מי יכול בחום הזה לעמוד כאן בבית הקברות. איך אפשר לדאוג לצמחים שיראו רעננים, איך אפשר להלחם בנמלים וביתושים, ומה יהיה אח"כ בבית כשהמזגן לא יצליח לצנן את כולנו. ובכלל – זה חודש שמתאים יותר לחופשה משפחתית באיזה אי או טיול במקום רחוק וקריר, ולא למסע ברחבי זכרון הלוהטת כדי לתלות מודעות וגם לא למבצעי גינון... ואם כבר חושבים על זה, אז ממש לא מתאים גם לגיבוש קורס טיס... כבר 4 שנים אני דוקא מחפשת את החום הזה, אולי מנסה להבין באיזו דרך בלתי אפשרית מה עבר עליך ילד שלי באותם 4 ימים נוראיים של חודש אוגוסט 2006. איך צירוף מקרים הזוי של להט החום, ושל כשל אנושי מחשבתי, מערכתי ופיקודי בצבא הביאו לכך שחיינו התרסקו.
איתי ילדי אהובי, כבר 4 שנים שאתה לא איתי. 4 שנים של חיים לא אמיתיים. חיים שמקפלים בתוכם את המוות. נשימות שלא מכניסות אויר, כאב שרק הולך וגובר, געגוע שמחריף ומתחדד מיום ליום.
אני במסע הישרדות עם תרמיל מלא יגון וכמיהה. מנסה, לא תמיד בהצלחה, למנוע מהתרמיל לעלות על גדותיו ולגרום נזק סביבתי. משתדלת לשמור על שפיות ויודעת שיש רגעים שהיא חומקת ממני. יש ימים יותר טובים ויש ימים שגוש הדמעות, אלה שכבר לא מצליחות להתממש – מאיים לחסום את קנה הנשימה באופן מוחלט.
אני רוצה את הבלתי אפשרי: לנשום אותך. לגעת, להריח, להחזיק אותך. להיות איתך עוד רגע, להגיד לך מילים של אהבה, להגיד לך את כל מה שלא נוכל לדבר יותר אף פעם. רוצה להעביר את ידי בשערותיך הסמיכות, להכנס לחדר שלך בזמן שאתה ישן ולהביט בך, לשמוע אותך אומר "אמא".
אני מסתפקת בהרבה פחות. נאלצת להסתפק בלזכור אותך. נאחזת ברסיסי רגעים, חיוכים, פתקים שכתבת, הקול שלך במשיבון, תמונות שהקפיאו את החיוך שלך. הקיום שלך שהפך אותי למי שאני והאין שלך שהגדיר אותי מחדש וציווה לי קיום אחר.
אני נאבקת להשלים עם השכול. הכאב הבלתי נגמר, ההצגה שאני משחקת בה ויודעת שזהו גורלי, לא נתון לבחירה ואין כאן חנינה מהכלא הזה של נפשי המיוסרת.
כמעט 4 שנים של חקירות, דוחות, מסקנות, אלפי עמודים של עדויות,קלסרים גדושים בתיאורים, שמות מחוקים בטיפקס מטעמי סודיות, נהלים ועוד נהלים, שגיאות וכשלונות, שינוי נהלים, ארגון מחדש, שמונה אנשים שנמצאו אחראים אך ממש לא אשמים, ואף אחד מהם לא חשב שהוא באמת אחראי. תיאור ארבעה ימים אחרונים בחייך, ילד שלי, ארבעה ימים של מאמץ, של חום בלתי נסבל, של נחישות וחתירה בלתי מתפשרת למען מטרה, ארבעה ימים שהרגו אותך איתי .
4 שנים של מאבקים. המאבק בין החיוך לדמעות, בין הכאב לשמחה, בין התפרקות לבניה, בין חיים לבין המוות. המאבק להכיל בו זמנית את כל המלחמות הללו בתוכי ולהמשיך לתפקד.
4 שנים של ניסיון למצוא מקום בתוך הנפש המרוסקת, מקום לאהוב ולהרגיש עוד רגשות חוץ מעצב וגעגוע.
4 שנים של זעקת שבר שכלואה ולא מצליחה לצאת. אני צורחת בתוכי פנימה את כאב האובדן, את הכעס והתסכול, את חוסר האונים. את חוסר היכולת לבטא רגשות, כי אין באמת דרך להסביר מה אתה בשבילי, מי אני היום בלעדיך ועד כמה כואב לי כל הזמן.
4 שנים של חוסר יכולת להשלים עם המציאות. כי אי אפשר לקבל את העובדה שאתה לא כאן. אי אפשר באמת להשלים עם המוות הזה, האין הזה, הבזבוז הזה. עם הקלות הבלתי נסבלת של חיים שרגע אחד היו ורגע אח"כ אינם. החיוך שלך, העוצמה שלך, הזרועות הארוכות שלך, החיבוק שלך, העיניים התמיד מחייכות שלך, הרגישות והחמלה והתבונה שלך שפשוט נמחקו ברגע אחד בלתי נתפש ולא יהיו יותר.
איתי ילדי אהובי, כבר 4 שנים שאתה לא איתי. 4 שנים של חיים לא אמיתיים. חיים שמקפלים בתוכם את המוות. נשימות שלא מכניסות אויר, כאב שרק הולך וגובר, געגוע שמחריף ומתחדד מיום ליום.
אני במסע הישרדות עם תרמיל מלא יגון וכמיהה. מנסה, לא תמיד בהצלחה, למנוע מהתרמיל לעלות על גדותיו ולגרום נזק סביבתי. משתדלת לשמור על שפיות ויודעת שיש רגעים שהיא חומקת ממני. יש ימים יותר טובים ויש ימים שגוש הדמעות, אלה שכבר לא מצליחות להתממש – מאיים לחסום את קנה הנשימה באופן מוחלט.
אני רוצה את הבלתי אפשרי: לנשום אותך. לגעת, להריח, להחזיק אותך. להיות איתך עוד רגע, להגיד לך מילים של אהבה, להגיד לך את כל מה שלא נוכל לדבר יותר אף פעם. רוצה להעביר את ידי בשערותיך הסמיכות, להכנס לחדר שלך בזמן שאתה ישן ולהביט בך, לשמוע אותך אומר "אמא".
אני מסתפקת בהרבה פחות. נאלצת להסתפק בלזכור אותך. נאחזת ברסיסי רגעים, חיוכים, פתקים שכתבת, הקול שלך במשיבון, תמונות שהקפיאו את החיוך שלך. הקיום שלך שהפך אותי למי שאני והאין שלך שהגדיר אותי מחדש וציווה לי קיום אחר.
אני נאבקת להשלים עם השכול. הכאב הבלתי נגמר, ההצגה שאני משחקת בה ויודעת שזהו גורלי, לא נתון לבחירה ואין כאן חנינה מהכלא הזה של נפשי המיוסרת.
כמעט 4 שנים של חקירות, דוחות, מסקנות, אלפי עמודים של עדויות,קלסרים גדושים בתיאורים, שמות מחוקים בטיפקס מטעמי סודיות, נהלים ועוד נהלים, שגיאות וכשלונות, שינוי נהלים, ארגון מחדש, שמונה אנשים שנמצאו אחראים אך ממש לא אשמים, ואף אחד מהם לא חשב שהוא באמת אחראי. תיאור ארבעה ימים אחרונים בחייך, ילד שלי, ארבעה ימים של מאמץ, של חום בלתי נסבל, של נחישות וחתירה בלתי מתפשרת למען מטרה, ארבעה ימים שהרגו אותך איתי .
4 שנים של מאבקים. המאבק בין החיוך לדמעות, בין הכאב לשמחה, בין התפרקות לבניה, בין חיים לבין המוות. המאבק להכיל בו זמנית את כל המלחמות הללו בתוכי ולהמשיך לתפקד.
4 שנים של ניסיון למצוא מקום בתוך הנפש המרוסקת, מקום לאהוב ולהרגיש עוד רגשות חוץ מעצב וגעגוע.
4 שנים של זעקת שבר שכלואה ולא מצליחה לצאת. אני צורחת בתוכי פנימה את כאב האובדן, את הכעס והתסכול, את חוסר האונים. את חוסר היכולת לבטא רגשות, כי אין באמת דרך להסביר מה אתה בשבילי, מי אני היום בלעדיך ועד כמה כואב לי כל הזמן.
4 שנים של חוסר יכולת להשלים עם המציאות. כי אי אפשר לקבל את העובדה שאתה לא כאן. אי אפשר באמת להשלים עם המוות הזה, האין הזה, הבזבוז הזה. עם הקלות הבלתי נסבלת של חיים שרגע אחד היו ורגע אח"כ אינם. החיוך שלך, העוצמה שלך, הזרועות הארוכות שלך, החיבוק שלך, העיניים התמיד מחייכות שלך, הרגישות והחמלה והתבונה שלך שפשוט נמחקו ברגע אחד בלתי נתפש ולא יהיו יותר.