רותי
כבר 3 שנים עברו מאז שהחזקתי אותך, מאז שחיבקתי אותך, מאז שהרחתי אותך. 3 שנים מאז ששמעתי את הקול שלך.
כבר 3 שנים מאז שחיים שלמים שלך הפכו לאוסף של זכרונות, של תמונות צרובות בנשמה, של רסיסים שמנסים לחמוק ואני מנסה להיאחז ולתפוס כל אחד מהם.
כבר 3 שנים עברו ואני עדיין לא מסוגלת להיות בחדר שלך יותר מכמה דקות. בחדר הכל אותו דבר, החומר של הבגרויות על השולחן, מכתבים מלשכת גיוס, יונה ונער של מאיר שלו מונח ליד המיטה. אתה עוד רגע חוזר. הזמן קפא.
כבר 3 שנים אני מנסה לישון בלילות, 3 שנים עוצמת עיניים מול תמונותיך שליד המיטה, ממשיכה גם בעיניים עצומות לראות אותך מביט בי. כבר 3 שנים, מכל התמונות, הכי קשה לי התמונה היחידה בה אתה לא מחייך. מביט למצלמה במבט ישיר ונוגה, תמונה אחת מכל התמונות הצוחקות. תמונה אחת שמייסרת אותי. מה הרגשת אז? למה היית עצוב...?
כבר 3 שנים, עם פקיחת העיניים, המבט שלי נשאב אל מבטך, מתחילה את היום בתובנה המחודשת שגם היום לא תהיה איתי, ולא, זה לא היה חלום רע, זו המציאות.
כבר 3 שנים אני רואה את העולם ממשיך בלעדיך. החברים שלך – חלקם משוחררים וחלקם עדיין לא. מתכננים את המשך חייהם. מאי, גיא ודנה – מתבגרים, צומחים ומדהימים כרגיל. ילדים נולדים, שמחות נחגגות, אנשים נוסעים וחוזרים, שגרת חיים.
כבר 3 שנים אני מנסה להסתיר מכולם, ולפעמים גם מעצמי, כמה קשה לי לראות את החיים ממשיכים, את האושר והשמחה מסביב.
כבר 3 שנים שאני מקנאה, למרות שלא נעים לי להגיד. מקנאה במשפחות שיכולות לנסוע ביחד לחופשות, שיכולות לחגוג ביחד חגים, לשבת כל המשפחה יחד לארוחת ליל שישי...
מקנאה במשפחות בהן כל הילדים חיים ובריאים, והצרות של החיים הן צרות שאפשר לחיות או להתמודד איתן.
מקנאה באנשים שבשבילם קיץ הוא זמן של חופש ובילוי, נסיעות וכיף, לא זמן של מוות וכאב, מקנאה באנשים שבשבילם יום הזכרון הוא בסה"כ ערב יום העצמאות. באנשים שבשבילם בתי קברות הם מקום זר, אנשים שלא צריכים לדאוג להנצחה או ספרי זכרון, אנשים שבאים למשתלה בשביל לקנות צמחים לגינה ולא לבית קברות.
כבר 3 שנים כל דמות של נער או חייל בגובה ומבנה הגוף שלך מכצוות את ליבי, וכל פעם שאני שומעת את השם שלך כשקוראים לאיתי אחר – אני קופאת.
כבר 3 שנים אני באה לכאן כל יום או יומיים, מרגישה אשמה שלא יותר, מרגישה - למרות שאני יודעת בראש שאתה לא כאן בשום צורה – שאני נוטשת אותך כל פעם שאני הולכת מכאן.
כבר 3 שנים שאני מנסה להבין מה אומר המשפט האווילי על הזמן שעושה את שלו. האם הכוונה היא שאני אמורה להתגעגע אליך פחות? לכאוב פחות? להתייסר פחות? האם הכוונה היא שאנשים מסביב חושבים שזה פחות כואב, או שפשוט פחות נעים להראות לעולם עד כמה כואב יותר עם כל יום שעובר?
כבר 3 שנים אני מתכנסת יותר ויותר בתוך עצמי. קשה לי יותר להפגש עם חברות, קשה לי יותר לשבת במקומות הומים, קשה לי להתרחק מהבית, קשה לי יותר לעבוד, לתת מעצמי לאנשים שזקוקקים לעזרתי ותמיכתי, יום העבודה מתיש אותי רגשית, אני מרגישה שיש לי פחות סבלנות ויכולת להכיל את הכאב והצורך של מטופלים, אין לי יותר מה לשאוב מהריק שבתוכי.
כבר 3 שנים אני מנסה להיות סבלנית גם כשאני בוערת מבפנים, מבינה גם כשנמאס לי מהכל, מתחשבת כשבא לי לצרוח ולבעוט.
כבר 3 שנים אני רוצה לצרוח ולא מצליחה. מרגישה כמו אילמת, שקולה תקוע בתוכה ולא מצליח לפרוץ החוצה ולהשתחרר.
כבר 3 שנים אני מחכה לתשובות מהצבא. למה זה קרה? למה לא שמרו עליך? מי אחראי למה שקרה לך, מי לא עשה את עבודתו, מי התרשל וגרם לשרשרת אוימה של כשלים ומחדלים? ולמה האנשים האלו יכולים להמשיך את חייהם כאילו לא קרה לך כלום?
כבר 3 שנים אני רוצה לספר לאבא שלך כמה קשה לי, כמה אני מתגעגעת אליכם, רוצה לחלוק איתו את הכאב. רוצה לשתף אותו באבל שלי ולבכות איתו עליך, ילד שלנו מתוק, שהספקנו לגדל יחד רק 4 חודשים.
כבר 3 שנים שאני מתפוררת מבפנים, ומה שמחזיק אותי שפוייה ומחייכת, זו אהבתכם, אתם שאיתי, שמבינים, שסולחים אם אני פחות נחמדה ופחות סבלנית, פחות מסוגלת לדבר ולהפגש, פחות מסוגלת לתת.
ולאהובי בבית, יואב גיא ודנה, שבאמת חווים איתי את הטירוף והכאב, כבר 3 שנים אני אסירת תודה לכם...
כבר 3 שנים אני מנסה להסביר לאחרים וגם לעצמי, איך זה שאני חיה ונושמת, איך זה שאני מחזיקה מעמד, מה עובר עלי ומה אני מרגישה. 3 שנים בהן אני לא מצליחה למצוא את המילים.
כבר עברו 3 שנים של כאב וגעגועים אליך, בני אהובי.
איתי שלי – עברו רק 3 שנים.
כבר 3 שנים מאז שחיים שלמים שלך הפכו לאוסף של זכרונות, של תמונות צרובות בנשמה, של רסיסים שמנסים לחמוק ואני מנסה להיאחז ולתפוס כל אחד מהם.
כבר 3 שנים עברו ואני עדיין לא מסוגלת להיות בחדר שלך יותר מכמה דקות. בחדר הכל אותו דבר, החומר של הבגרויות על השולחן, מכתבים מלשכת גיוס, יונה ונער של מאיר שלו מונח ליד המיטה. אתה עוד רגע חוזר. הזמן קפא.
כבר 3 שנים אני מנסה לישון בלילות, 3 שנים עוצמת עיניים מול תמונותיך שליד המיטה, ממשיכה גם בעיניים עצומות לראות אותך מביט בי. כבר 3 שנים, מכל התמונות, הכי קשה לי התמונה היחידה בה אתה לא מחייך. מביט למצלמה במבט ישיר ונוגה, תמונה אחת מכל התמונות הצוחקות. תמונה אחת שמייסרת אותי. מה הרגשת אז? למה היית עצוב...?
כבר 3 שנים, עם פקיחת העיניים, המבט שלי נשאב אל מבטך, מתחילה את היום בתובנה המחודשת שגם היום לא תהיה איתי, ולא, זה לא היה חלום רע, זו המציאות.
כבר 3 שנים אני רואה את העולם ממשיך בלעדיך. החברים שלך – חלקם משוחררים וחלקם עדיין לא. מתכננים את המשך חייהם. מאי, גיא ודנה – מתבגרים, צומחים ומדהימים כרגיל. ילדים נולדים, שמחות נחגגות, אנשים נוסעים וחוזרים, שגרת חיים.
כבר 3 שנים אני מנסה להסתיר מכולם, ולפעמים גם מעצמי, כמה קשה לי לראות את החיים ממשיכים, את האושר והשמחה מסביב.
כבר 3 שנים שאני מקנאה, למרות שלא נעים לי להגיד. מקנאה במשפחות שיכולות לנסוע ביחד לחופשות, שיכולות לחגוג ביחד חגים, לשבת כל המשפחה יחד לארוחת ליל שישי...
מקנאה במשפחות בהן כל הילדים חיים ובריאים, והצרות של החיים הן צרות שאפשר לחיות או להתמודד איתן.
מקנאה באנשים שבשבילם קיץ הוא זמן של חופש ובילוי, נסיעות וכיף, לא זמן של מוות וכאב, מקנאה באנשים שבשבילם יום הזכרון הוא בסה"כ ערב יום העצמאות. באנשים שבשבילם בתי קברות הם מקום זר, אנשים שלא צריכים לדאוג להנצחה או ספרי זכרון, אנשים שבאים למשתלה בשביל לקנות צמחים לגינה ולא לבית קברות.
כבר 3 שנים כל דמות של נער או חייל בגובה ומבנה הגוף שלך מכצוות את ליבי, וכל פעם שאני שומעת את השם שלך כשקוראים לאיתי אחר – אני קופאת.
כבר 3 שנים אני באה לכאן כל יום או יומיים, מרגישה אשמה שלא יותר, מרגישה - למרות שאני יודעת בראש שאתה לא כאן בשום צורה – שאני נוטשת אותך כל פעם שאני הולכת מכאן.
כבר 3 שנים שאני מנסה להבין מה אומר המשפט האווילי על הזמן שעושה את שלו. האם הכוונה היא שאני אמורה להתגעגע אליך פחות? לכאוב פחות? להתייסר פחות? האם הכוונה היא שאנשים מסביב חושבים שזה פחות כואב, או שפשוט פחות נעים להראות לעולם עד כמה כואב יותר עם כל יום שעובר?
כבר 3 שנים אני מתכנסת יותר ויותר בתוך עצמי. קשה לי יותר להפגש עם חברות, קשה לי יותר לשבת במקומות הומים, קשה לי להתרחק מהבית, קשה לי יותר לעבוד, לתת מעצמי לאנשים שזקוקקים לעזרתי ותמיכתי, יום העבודה מתיש אותי רגשית, אני מרגישה שיש לי פחות סבלנות ויכולת להכיל את הכאב והצורך של מטופלים, אין לי יותר מה לשאוב מהריק שבתוכי.
כבר 3 שנים אני מנסה להיות סבלנית גם כשאני בוערת מבפנים, מבינה גם כשנמאס לי מהכל, מתחשבת כשבא לי לצרוח ולבעוט.
כבר 3 שנים אני רוצה לצרוח ולא מצליחה. מרגישה כמו אילמת, שקולה תקוע בתוכה ולא מצליח לפרוץ החוצה ולהשתחרר.
כבר 3 שנים אני מחכה לתשובות מהצבא. למה זה קרה? למה לא שמרו עליך? מי אחראי למה שקרה לך, מי לא עשה את עבודתו, מי התרשל וגרם לשרשרת אוימה של כשלים ומחדלים? ולמה האנשים האלו יכולים להמשיך את חייהם כאילו לא קרה לך כלום?
כבר 3 שנים אני רוצה לספר לאבא שלך כמה קשה לי, כמה אני מתגעגעת אליכם, רוצה לחלוק איתו את הכאב. רוצה לשתף אותו באבל שלי ולבכות איתו עליך, ילד שלנו מתוק, שהספקנו לגדל יחד רק 4 חודשים.
כבר 3 שנים שאני מתפוררת מבפנים, ומה שמחזיק אותי שפוייה ומחייכת, זו אהבתכם, אתם שאיתי, שמבינים, שסולחים אם אני פחות נחמדה ופחות סבלנית, פחות מסוגלת לדבר ולהפגש, פחות מסוגלת לתת.
ולאהובי בבית, יואב גיא ודנה, שבאמת חווים איתי את הטירוף והכאב, כבר 3 שנים אני אסירת תודה לכם...
כבר 3 שנים אני מנסה להסביר לאחרים וגם לעצמי, איך זה שאני חיה ונושמת, איך זה שאני מחזיקה מעמד, מה עובר עלי ומה אני מרגישה. 3 שנים בהן אני לא מצליחה למצוא את המילים.
כבר עברו 3 שנים של כאב וגעגועים אליך, בני אהובי.
איתי שלי – עברו רק 3 שנים.