חלפו שלוש שנים והלב ממאן להאמין ואני לא יודעת אם אי פעם נאמין. היו אלו שלוש שנים של כאב וצער וגעגועים שמתרבים עם השנים. היה זה כאילו רק אתמול שריבי פתחה את הדלת עם משלחת של רופא וקצין ובפיהם הידיעה המרה שאיתי נפטר. אותו רגע העולם נעצר עבורי בפעם השניה. למרות האובדן והכאב ממשיכים בחיינו, כל אחד בדרכו. חבריך, חלקם השתחררו מצה"ל והפכו לאזרחים, ממשיכים לפקוד את קברך ובמוצאי שבת נפגשים בבית של אמא וממשיכים ללוות אותנו ולזכור אותך. בראשי עוברת מחשבה היכן אתה עכשיו, האם היית מממש את חלומך ואת ההבטחה שהבטחת לי ערב צאתך לגיבוש, "סבתא, אין מצב שלא אעבור את הגיבוש ואנחנו נפגש במסדר כנפיים". אך הגורל רצה אחרת והחלום התנפץ.
אנו חיים לאור הזכרונות, מנציחים ארועים מהעבר, החל מיום לידתך, בו חיכינו ליד חדר הלידה שני סבים ושתי סבתות מאושרים לקראת בואך לעולם. גדלת בסביבה אוהבת, תומכת ושמחה. הפכת לעלם יפה תואר, עליז ושמח. נדבך על גבי נדבך נבנה מגדל מלא שמחה שהגיע לצמרת ופתאום נכנסים בדלת אנשים מוכרים וזרים והמגדל מתמוטט ומעלם יפה תואר ותמיר נותר לוח קבר.
אין עוד כאב בעולם כמו מותו של בן או נכד, תחושת אובדן נוראה ולפעמים גם ריקנות שמושכת כלפי מטה, פצע פעור שמסרב להגליד.
חייך נקטעו באיבם, היית רק בתחילת דרך חייך, לא נשאת אישה, לא הקמת משפחה, אפילו לא זכיתי לראותך במדים. בעוד שישה ימים חל יום הולדתך ה-21 שתמיד חגגנו בשמחה ועכשיו הוא יום עצוב ויגון אותו נציין בביקור ליד קברך.
אני מתגעגעת אליך מאד והנחמה היחידה שאולי יש עולם של מעלה ואתה סוף סוף פגשת את אביך שכה הערצת ושלמדת להכיר רק מספרים.
היה שלום נכדי,
סבתא אתי