איתיוש אהובי,

כך מתבטאים היום בני הדור הצעיר , סבוש, דנוש  וגיוש . בעוד שבוע בדיוק יחול יום הולדתך ה-37 והדעת אינה קולטת, אינה מקבלת ואינה מעכלת כי 19 שנה חלפו מבלי שוב מאז ששמך "הותר לפרסום". סימני הזמן ניכרים בי ומלווים בוודאי באותות המבשרים את הבאות וביניהם אולי גם פגיעה כל שהיא בזכרון, אך לא כשמדובר בך. כל תנועה, כל חיוך, כל חיבוק והריח עולים וצפים ממש מידי יום כאשר אני נכנס לחדר וכל התמונות מביטות בי.

בשנתיים האחרונות , למשמע  החדשות נוספו עוד ועוד גירויים הגורמים לזכור ולהיזכר. בשנה שעברה נהרגו 363 חיילים, מידי יום אחד, ומידי יום נשמע צמד המלים הללו "הותר לפרסום", ומלים אלו עושות את שלהן ושוב דמותך בראשי ומול עיני ומתחיל הדיאלוג הפנימי : מה היה אם היית אתנו, מה היית עושה? היכן היית משרת? האם נחסכו מאמא נדודי שינה וחרדות אין קץ? ואז אני משחזר את הרגע האיום בו נתקבלה ההודעה ואת היום שלמחרת והנה אנחנו נפגשים כאן באותו מקום. קצת יותר צפוף כאן, המקום מתמלא אך שקט ודממה מסביב, הזמן עמד מלכת ועמו גם אתה- נותרת בן 18 ותמיד תיוותר אותו עלם יפה תואר המקרין על כל הסובבים אותו.

לקראת יום הזיכרון עיינתי בדבריי בשנים שעברו. שמתי לב כי בכל שנה החימה והזעם עלו נוכח  המחדל האיום, הזחיחות וחוסר האחריות  שהביאו למותך. אך השנה איתי, עייפתי, התקווה המועטה שהייתה הולכת ונמוגה וכל מה שאומר נבלע בחלל ריק. מידי יום מדרדרת אותנו מטה , הזיבורית הזו הקרויה ממשלת ישראל ובראשה שקרן ומאחז עיניים,  ומאז שהופקרת אתה ממשיכים המופקרים הללו להפקיר ולהתעלל בחטופים, במשפחותיהם ובכולנו. ואז עולים במוחי הרהורי כפירה איומים כי טוב שאינך עד לכל מה שמתחולל כאן.

איתי אהובי, 19 שנה הן כמעט שנות דור, החיים נמשכים בעל כורחם וחולפים להם. שמחות וימים קודרים מתמזגים , המשפחה גדלה, איזה אחיינים ואחיינית נהדרים נוספו לך ויש עוד מישהו בדרך. איך דנה וגיא ממריאים וצוברים תארים ולצידם איתמר ולילך, איך אמא ויואב מגוננים ותומכים בהם ואפילו בנו להם בריכה, ורק אתה חסר. אותך איננו רואים אך אתה אתנו בכל רגע.

להתראות נכדי האהוב.