השנה האחרונה הייתה עוד הוכחה למשפט – תמיד יכול להיות יותר גרוע. תרחישים שהרגישו לפני שנה בלתי אפשריים- הם כעת השגרה החדשה. באופן יום יומי קורים אירועים שהם טרלול מוחלט, חוסר שפיות וחוסר אנושיות . כל יום יש התפרקות נוספת של כל מה שהיווה את הבסיס שלנו- אמת, חוקים, משפט, אחריות, כבוד וערבות הדדית.

את כל אלה- אין יותר. במקומם קיבלנו ייאוש, פחד, והרבה רגשות אשם, על היכולת להמשיך לחיות את חיינו כשהחטופים גוססים במנהרות ולוחמים צועדים אל מותם במלחמה איומה שהייתה חייבת להסתיים כבר מזמן.

יש מנגנון הישרדותי בזכותואנחנו בכל זאת ממשיכים לחיות.

אחרי שמוטי נהרג, כשחזרתי לבסיס עם תום השבעה- לא הצלחתי לקלוט איך יכול להיות שהכל נשאר בדיוק אותו דבר, המטוסים ממריאים, הסירנה צופרת, הסרבלים תלויים על חבלי הכביסה, איך זה יכול להיות שהאהוב שלי איננו וכאן כאילו כלום?

אחרי שאיתי מת, שוב לא הצלחתי להבין איך החיים יכולים להמשיך. איך יכול להיות שקרה אסון כזה, חיים נלקחו ככה סתם, נקרע לי חלק מהלב, נתלש לי איבר, ועדיין יש שגרה, יש מוסיקה, יש שמש ופרחים? לקח לי המון זמן לעכל עד כמה האירועים האישיים הקשים שלי הם זניחים בהיבט הרחב, וגם אנשים שאוהבים אותי ואהבו את איתי, גם אם הם עצובים -ממשיכים בחייהם.

אני מתארת לעצמי שאם לי היה כל כך קשה לקבל את ההמשכיות הזו, כשאיתי במצב סופי של מוות, ואין שום דבר שניתן לעשות... עד כמה זה קשה לקבל את העובדה שהחיים ממשיכים - כשיש עדיין אפשרות להציל.  מה מרגישות משפחות החטופים לאור שגרת החיים שלנו? כמה מאמץ הן צריכות להשקיע כדי לחיות לצד השגרה הנוראית הזו, להמשיך להילחם עליהם כשאנחנו ממשיכים ללכת לעבודה, נפגשים עם חברים, הולכים להצגות, נוסעים לחול....

חלק מאיתנו בהכחשה או בייאוש, לא צופים בחדשות, לא יוצאים להפגין, מחכים שזה יעבור. חלק מאיתנו מתפוצצים בכל אירוע מחאה, מגויסים באופן מוחלט למלחמה להשבת החטופים וממשיכים להילחם גם על שלטון החוק. רובנו איפשהו באמצע- שקועים בעצב גדול, מתפקדים, מפגינים כשיכולים, אבל מרגישים אשמים על כל סימן של שגרה וחיים שפויים.

במימד האישי, השנה האחרונה הייתה בסימן פרידה מהבית הישן, מהחדר שלך, מהנוכחות שלך בכל פינה בבית.

האי במטבח, עליו היית עורך בקפידה את הצלחת, הסכום, הכוס, ואז מסדר בשורה את הקטשופ, המיונז, והחרדל, או מה שהתאים לתפריט היומי. מכין הכל לקראת הארוחה, בסבלנות, בלי לאכול תוך כדי, ורק כשהכל מסודר אסתטי ומדוגם -מתיישב בנחת ואוכל בהנאה.

הדשא בחוץ, לשם היית לוקח את במבה להשתוללות עם כדור.

השולחן בחוץ – לידו אירחנו את קבוצת הכדורסל לחגיגות סיום העונה ושם חגגנו ימי הולדת.

הכורסא מול הטלוויזיה – בעיקר כשהיו משדרי ספורט- אתה שרוע עליה בתנוחה בלתי נשכחת, שולט ללא עוררין בשלט ומכתיב לכל בני הבית את לוח השידורים.

הסלון עם כל החברים – בעיקר בזמן המונדיאל או טורנירים אחרים, עם בראוניז וחטיפים ושמחה מתפרצת או קריאות תסכול וכעס.

החדר שלך – עם חברים, ב 1*1 או בחבורות, והרבה גם עם עצמך, אהבת להיות שם, על המיטה, או בכורסא הצהובה מול המחשב , שעות של ICQ– הוואטסאפ של פעם, משחקי מחשב, מוסיקה....

החדר שלך שנשאר כפי שהשארת אותו ב 20/8.

המחברות על השולחן, גם טופסי מבחני הבגרות, לידם צווי ההתייצבות ללשכת הגיוס, ומלא קסטות של המוסיקה. ליד המיטה הספר שהספקת לקרוא רק עד האמצע, ועל מדף הספרים-  ספרי השיאים של גינס שחיכית להם מאד כל שנה בשבוע הספר, וגם חוברות הירחון שם המשחק. במגירות-  אוסף נעלי הוואנס הכי מדוגם, ובארון הבגדים - קולקציית חולצות הפולו הכי שווה בישראל, צעיפים וכובעים של מכבי חיפה, החליפה שלבשת בנשף סיום בית הספר.

בארונות- שם שמרת זיכרונות וגעגועים. את הפריטים של אבא שהיו איתך, כולל הכובע והכנפיים שהוצאת מהארון והשארת על השולחן לפני שיצאת לגיבוש.

שמרת כל מתנה שקיבלת מהצבא ליום הזיכרון, מתנות שהיה ברור שלא ייעשה בהן שימוש, אבל הן היו חשובות לך בגלל הקשר לטייסת.

מתנה אחת במיוחד דיברה אליך. לא זכרתי אותה ולא ראיתי מה כתבת עליה עד שהגעתי לארון הזה במהלך האריזה.

אלבום תמונות, דפיו ריקים, עם כריכת עץ מהודרת. אלבום שמחכה לתמונות שיונחו בו. על קופסת הקרטון בו היה ארוז האלבום כתבת- "לשמור לחתונה" . וזה לא היה בציניות. באמת רצית את תמונות חתונתך לסדר באלבום הזה שקיבלת במתנה מהצבא.

היה לך סטייל שאין דברים כאלה. אהבת בגדים יפים וריחות טובים וסביבה יפה ונוחה. ויחד עם זה, לבשת לפעמים את המכנסיים הכי קרועים ובלויים ואת הגופייה הכי סחבה, כי אהבת אותם ושמרת להם חסד נעורים. איתי שלי - ילד עם סטייל הורס מבחוץ, חיצוניות מדוגמת ומושלמת, אבל היא לא יכלה להתחרות עם מה שהיה בפנים. נשמה ענקית, אהבת אדם , רגישות אין סופית לחלשים, חוש צדק בלתי מתפשר, חברות כערך עליון, ורצון עז לשנות את העולם לטובה.

יצאת מהבית ביום ראשון בבוקר, כמו שכולנו יוצאים מהבית כל יום, משאירים את הדברים שלנו מפוזרים סביב, ברור לנו שנחזור עוד כמה שעות, או במקרה שלך – אחרי 5 ימים.

כפי שכתבה דליה רביקוביץ' :

"אדם יוצא בבוקר או בצהריים או בערב מביתו ונעלם"

לא תיארת לעצמך שהחדר הזה יקפא למשך יותר מ 18 שנים. שאחרי כל השנים הללו, אמא שלך תקלף בידיים רועדות ודמעות זולגות את המדבקות שהדבקת, תוציא מהארון לראשונה את הבגדים שלך, תיזכר באירועים לפי הבגדים שלבשת בהם, תאסוף את המזכרות שליקטת ואת הפתקים שהשארת, ותארוז את החדר הזה לתוך קופסאות ושקיות.

הפרידה מהחדר שלך הייתה מאד מאד קשה, אבל עכשיו אני מרגישה את מה שידעתי כל הזמן- אתה איתי , בליבי, בנשמתי, בלי קשר לדברים שלך שאני עדיין לא מסוגלת להרפות מהם, אבל הם לא אתה. הם רק מזכירים אותך וחשובים לי כי בחרת אותם ונגעת בהם, אבל הם לא אתה.

לא רק אתה נעלמת ביום ההוא.

כל מי שאוהב אותך וחסר אותך- איבד משהו מעצמו באותו יום.

אני איבדתי את עצמי, את מי שהייתי.

נעלמתי ולא אשוב.

אוהבת אותך כל כך,

לא מבינה שאתה איננו,

אף פעם לא אבין ולעולם לא אשלים.

אמא