ילד אהוב שלי,

 

ימי חייך משתווים עכשיו לימי מותך.

18 שנים זכיתי להיות אמא שלך.

18 שנים להחזיק אותך, לחייך אליך, להתפעל מחוכמתך וטוב ליבך.

18 שנים לחבק אותך, להריח אותך, לחלום בשבילך.

18 שנים לגונן עליך, לנגב את דמעותיך ולחבוש את פצעיך.

18 שנים לאהוב אותך עד כלות.

ודי.

מאז –

18 שנים לנסות להיפרד ממך.

18 שנים לנסות להתרגל, לעכל, להפנים ולקבל.

18 שנים של חדר שעומד מיותם.

18 שנים של בגדים שמחכים לך בארון וספר שממתין לך ליד המיטה.

18 שנים של תמונות שהולכות ודוהות.

18 שנים לחשוב מה היית אומר ועושה עכשיו, לאן היית מגיע ומי היית הופך להיות.

לא התרגלתי ילד שלי לזה שאתה לא כאן.

לא קיבלתי ולא אקבל את גזר הדין,

לא מסוגלת להבין איך זה קרה, למה, איך אפשר לחיות עם האין שלך.

18 שנים של ניסיון לחיות איתך ובלעדיך,

לחייך ולבכות,

לשמוח ולהתאבל,

לפרוח ולשקוע,

להאמין ולהתייאש.

18 שנים שאתה רק הולך ומתרחק, הולך ונמוג.

ולא רק אתה הולך ונעלם.

גם המדינה הזו שלנו כבר כמעט ואיננה, איבדה את צלמה ודמותה.

יש חיבור כל כך עצוב וברור בין מה שקרה לנו באותו גיבוש באוגוסט 2006 לבין מה שקרה כאן ב 7 באוקטובר.

כבר 18 שנים אני בתחושה שהצבא הפקיר אותך, אותנו.

היהירות, הקטנת הראש, הקונספציות, אי לקיחת האחריות, ההפתעה מאירוע שניתן היה להתכונן אליו ולשנות את מהלכו בהיערכות מתאימה....

אבל אנחנו כעם לא לומדים לקח.

חוזרים שוב ושוב על טעויות. חוזרים לאותם דפוסי התנהגות.

חוזרים ומצביעים לאותם אנשים מופקרים שהפכו אותנו לכלי הישרדות עבור עצמם.

אז מה משאיר אותי, אותנו כאן

חוץ ממשפחה וחברים

וחלקות קבר שלא ניתן לעזוב ולנטוש.

מה עדיין מחבר אותי למקום הקשה הזה

מקום בו כבר לא ניתן לנשום, להאמין, לבטוח או לחלום.

מה משותף ביני לבין אלו שיורקים לכיווני בצומת,

קוראים לי שרמוטה כשאני צועדת להפגנה,

או מרימים אצבע משולשת כשהם חולפים על פני.

מה גורם לי להסכים לחיות במקום הזה,

כשיש כאן אנשים שמתנערים מהמדינה אך רוצים לקבל ממנה הכל .

מה גורם לי להמשיך לשלם מיסים כדי לממן משתמטים, משיחיים, מפירי חוק,

לחיות באותו מקום עם אנשים שאיבדו צלם אנוש ותוקפים נשים וילדה שהלכו לאיבוד.

עם אנשים ששמחים כשתינוקות מתים.

מה גורם לכולנו להמשיך לחנך את ילדינו לתרום, לשרת, להקריב?

מה ארגיש כשהנכדים שלי ילכו לצבא, יסכנו את עצמם?

האם אפשר להמשיך כך?

לא רק אתה הולך ונעלם,

גם אנחנו.

גם החטופים.

גם הערכים.

גם התקווה.

18 שנים של לילות עטופי געגוע.

מושיטה אליך ידיים וכמעט מצליחה לגעת בך.

ואז מגיע הבוקר ויש רגע אחד כזה בו הנפש קולטת את המציאות הבלתי נתפסת – אתה כבר לא כאן....

 

כתב ברק פלדמן:

אוֹמְרִים שֶׁהַלֵּילוֹת הֲכִי קָשִׁים

הַמַּחְשָׁבוֹת קוֹפְצוֹת בְּלִי שׁוּם סִבָּה

קָשֶׁה לִבְחֹר לְמִי

מָהֵן לְהַאֲמִין

קָשֶׁה לִגְרֹם לַהֵן לְהֵרָגַע

אוֹמְרִים שֶׁאִם יֵשׁ כּוֹכָבִים לְמַעְלָה

הַזִּכְרוֹנוֹת פִּתְאוֹם מִתְבַּהֲרִים

כֻּלָּם אוֹמְרִים כַּמָּה קָשֶׁה בַּלַּיְלָה

אַף אֶחָד לֹא מְדַבֵּר עַל הַבְּקָרִים

הֵם לֹא אוֹמְרִים אֵיךְ מֵחֲלוֹם רָגוּעַ

מַצַּב כָּזֶה שֶׁל חֹסֶר מוּדָעוּת

אַתְּ מִתְעוֹרֶרֶת

לְסִיּוּט קָבוּעַ

צוֹנַחַת אֶל קַרְקַע הַמְּצִיאוּת

וְגַם אִם כְּבָר הִרְגַּשְׁתְּ שְׁלֵמָה בַּלַּיְלָה

פִּתְאוֹם כְּשֶׁקַּמְתְּ רָאִית אֶת הַשְּׁבָרִים

כֻּלָּם אוֹמְרִים כַּמָּה קָשֶׁה בַּלַּיְלָה

אַף אֶחָד לֹא מְדַבֵּר עַל הַבְּקָרִים

כִּי אֵיךְ אֶפְשָׁר כָּל פַּעַם

מֵחָדָשׁ לְהִתְאַבֵּל?

לִכְעֹס וּלְהַשְׁלִים

לְהִזָּכֵר וּלְקַבֵּל

לִפֹּל כָּל פַּעַם לְאוֹתוֹ מָקוֹם

זוֹ הַשְּׁנִיָּה הֲכִי קָשָׁה בַּיּוֹם .

 

תָּמִיד אוֹמְרִים: הֲכִי קָשֶׁה בַּחֹרֶף

כְּשֶׁקַּר וְאִי אֶפְשָׁר לָצֵאת כִּמְעַט

 

הָעֲנָנִים סוֹגְרִים

רָחוֹק עַד קַו הָאֹפֶק

וְהַלְבַד מַרְגִּישׁ יוֹתֵר לְבַד

אוֹמְרִים שֶׁאִם קָמִים וְיֵשׁ עוֹד חֹשֶׁךְ

כָּל זִכָּרוֹן הַרְבֵּה יוֹתֵר מַכְאִיב

כֻּלָּם אוֹמְרִים כַּמָּה קָשֶׁה בַּחֹרֶף

אַף אֶחָד לֹא מְדַבֵּר עַל הָאָבִיב

 

ילד שלי,

הבקרים קשים וגם הלילות,

כל העונות קשות – כל אחת בדרכה,

קשה בחגים וקשה ביום חול

קשה בשישי וקשה גם סתם ביום שלישי,

ולצד האושר הענקי שיש בחיינו, לצד החיוכים של עומרי, תום ומאיה,

לצד הטוב והממלא של החיים,

יש תמיד את הגעגוע הענקי אליך, הכאב שרק גדל, הפצע שרק מעמיק,

הולך ומתעצם כבר 18 שנים.