17 שנים חלפו.

יום הולדת 17 שלך היה יום ההולדת האחרון אותו חגגנו יחד.

שנות חייך ישתוו השנה לשנות מותך.

 

תכננתי לכתוב השנה נאום אנארכיסטי. זה כל כך מתבקש.

נאום בועט, כועס, צורח.

כזה שמדבר על השבר הנורא שהמדינה שלנו עוברת.

כזה שמשתף בתסכול ובייאוש שאני חווה בכל הפגנה או יום שיבוש, לצד הגאווה הפליאה וההוקרה על הכוח האדיר שקם כאן,

על האנשים שמקדישים את חייהם בחצי שנה האחרונה להוביל את המחאה מעוררת ההשראה הזו.

כזה שמנסה להתמודד עם המחשבה על כך שאולי, אם ניכשל, לא נוכל לחיות כאן, אחרי כל מה שלקחה מאיתנו, ממני, המדינה הזאת.

נאום כזה שמנסה להשלים עם ההבנה שאולי לגיא ודנה ולמשפחות שלהם יהיה טוב יותר במקום אחר.

מקום בו יש תחבורה ציבורית בשבת, וחופש להינשא איך שרוצים, וחופש לבחור איך לחיות ועם מי,

חופש לבחור לכבד את הדת ולא להירמס ע"י העסקנות הדתית , מקום עם שוויון הזדמנויות וחובות אמיתי , מכבד,

מכיל, מקום בו אפשר פשוט לחיות ולנשום בשקט. מקום בלי צבא ובלי פחד.

חשבתי לכתוב נאום בו בפעם הראשונה אני מכירה בעובדה שאולי לא נוכל כולנו לחיות יחד באותה מדינה-

בגלל שאני כבולה למקום הזה, המקום בו צמחת, המקום בו נשמת, המקום בו תכננת את עתידך ורצית להיות

בו טייס בצבא וגם ראש ממשלה. לפני שטייס היה מוגלה ולפני שראש ממשלה היה כלום.

ואז הבנתי שאני לא רוצה לדבר על כל זה .

היום אני רוצה לדבר עליך.

אנחנו מתאהבים בילדים שלנו עוד הרבה לפני שהם נולדים. מכירים אותם מהבעיטה הראשונה ברחם דרך

בדיקות האולטרסאונד, החלומות שאנחנו טווים עבורם, העתיד שאנחנו מייחלים שיהיה להם מרגע שהם נוצרים,

ובוודאי לאחר שהם נולדים.

זכיתי לעבור עם גיא ולילך את ההתאהבות בעומרי ואני זוכה לחוות עכשיו עם דנה ואיתמר את ההתאהבות של כולנו בגוזל המתוק

שעתיד להיוולד להם.

האהבה הזו לילדים שלנו, וכמובן לנכדים, היא אהבה ללא תנאים, ללא גבולות, לא ניתנת לתיאור במילים.

כל אחד מאיתנו היה מוכן לעשות הכל בשביל לשמור על הילדים והנכדים שלו.

הם נולדים, מוקפים אהבה, חבוקים, שמורים ועטופים, ולאחר כמה חודשי חסד בהם אנחנו איתם באופן מלא-

אנחנו נאלצים להיעזר במוסדות המדינה. כאן בלית ברירה אני נשאבת בעל כורחי לנאום שלא רציתי לכתוב.

בישראל  של היום – במציאות הבלתי אפשרית שלנו – הורים מביאים את ילדיהם לגן בבוקר ולא יודעים אם

הם מוגנים או שמא חשופים לרוע והתעללות. מביאים ילדים למערכת החינוך ולא יכולים לדעת איזו בינוניות, בורות, דעות קדומות

חשוכות וגזעניות  מותוות עי המערכת.

מלווים את הילדים לטיול גיבוש בשנת שירות ולא יודעים אם מובילי המסע יהיו מספיק אחראיים כדי לשמור על חייהם ולקבל את

ההחלטות הנכונות, החכמות, ההגיוניות, או שהילדים לא יחזרו הביתה בשלום.

מביאים את ילדם שבגר לבקו"ם בגיל 18 , ושאף אחד לא יבקש מאף הורה לסמוך עכשיו על השיקולים של המנהיגות בהחלטות

שנוגעות לצבא. החלטה מתי לצאת למבצע ואיפה, החלטה על אילו יישובים להגן ובאילו תנאים ובאיזה מחיר, החלטה על סדרי עדיפות

בפעילות צבאית, על הקצאת כוחות, על איזה מטרות להפציץ ואילו כפרים לאפשר לשרוף, אפילו החלטה - במקרה וקרה הנורא מכל  -

על החזרת חללים או שבויים הביתה.

איך אפשר לסמוך? איך אפשר לישון בלילה כשמטורפים עומדים בראש המערכות השונות של המדינה.

איך אפשר לגדל ילדים במדינה כזו בה שוטר הוא איש מסוכן, שצריך להיזהר ממנו, ויש סיכוי שהוא יחנוק אותך או ירביץ לך או יפנה

אליך זרנוק לראש?

ומעבר למצב הפוליטי – אי אפשר בלי כמה מילים על הצבא עצמו.

לפני שבועיים התקשר אלי קצין שאחראי על הגיבוש בצנחנים, ביקש שאגיע לתת הרצאה לקראת גיבוש שעתיד להתקיים שבוע לאחר

מכן.

בתדהמה שאלתי אותו איך יכול להיות שמתקיים גיבוש באוגוסט, למרות מסקנות ועדות החקירה לאחר מותו של איתי. למרות המחיר

הנורא ששילמנו. למרות ההיגיון הישר.

מסתבר שהצבא המציא פטנט חדש – גיבוש לילה, בו ישנים במהלך היום והפעילות מתקיימת במהלך הלילה שאמור להיות קריר יותר.

אחת מהתובנות של חקירת מותו של איתי נגעה לנושא השינה- כמה חשובה שנת לילה רציפה ואיכותית להחזרת הגוף למצב מאוזן

מבחינת מערכת ויסות חום הגוף . איך, שאלתי את אותו קצין – איך אתם יודעים שכל המלש"בים באמת מצליחים לישון במהלך היום ,

איך אתם יודעים שהם לא צוברים עוד ועוד חסך שינה במהלך הגיבוש – מה שמעלה את הסיכון למכת חום?

כמובן שלא היו לו תשובות.

מספר ימים לאחר מכן נהרג לוחם יהל"ם במהלך אימון שנערך בלילה, במהלך שבוע עם עומס חום קיצוני,

ולפי הדיווחים – כמובן שהוא וחבריו לא הצליחו לישון במשך היום.

זה ממש לא המקרה היחיד ב 17 השנים הללו, מאז מותו של איתי, בו הצבא המפואר שלנו, בלי סרקזם, שוב נופל בשגרה, באימונים,

בנהלים, בלקיחת אחריות, בחשיבה רחבה ובהגדרת בטיחות כמטרת על.

 

אז כן איתי.

רציתי לדבר עליך, וגיליתי במהלך הכתיבה שאפילו להתאבל קשה יותר עכשיו. המדינה שואבת כל כך הרבה אנרגיה בשביל לחיות בה,

שקשה להתמקד בגעגועים ובזיכרון, ולא- זה לא דבר טוב, זה דבר נורא.

כי כל מה שאני רוצה זה לספר על מי שהיית.

תינוק מתוק, יפיפה, מהיר תפיסה, שובה לב, עם צחוק מדבק ועיניים שתפסו חצי פרצוף.

פעוט מתוק, חכם, סקרן, שמח, רגיש, חברותי, שובב וטוב לב.

נער חושב, חולם, מתחשב, מתעניין, אחראי, אוהב אדם, ערכי, מוביל ומנהיג.

כל השאר – זה כבר מה שלא זכית להיות, מה שחלמנו אבא ואני בשבילך במהלך חודשי ההיריון ו 4 החודשים שזכינו לגדל אותך יחד,

וכל מה שאני ייחלתי בשבילך לאחר מותו של אבא ובמשך השנים בהן צמחת והתפתחת, וגם מה שאתה סיפרת בגיל 17.5 שאתה מתכנן

עבור עצמך- בראיון לעיתון בית ספר:

איתי נשאל מה הוא רוצה לעשות בצבא וענה –

רוצה להתגייס לקורס טייס ולהיות טייס כמובן.

איפה אתה רואה את עצמך בעוד 10 שנים?

בשיכון משפחות בבסיס תל נוף, תמיד יש לי שם הרגשה של בית. נשוי עם 2 ילדים, בן ובת.

מעבר לזה חלמת להרוויח הרבה כסף, ומיד לאחר מכן - להיות משרת ציבור, רצית לעשות שינוי, לקחת את המדינה למקום טוב יותר.

כמה אתה חסר לי איתי, כמה אני מתאבלת על כל מי שהיית יכול להיות, על הקשר שלי איתך, על האהבה שלך, על השיחות שלנו,

על התמיכה שלך בי בכל מצב ובכל אירוע שקרה לנו. מתאבלת על המשפחה שלך שלא תהיה וילדיך שלא ייולדו, על הקשר שלך עם

אחיך, על הקשר שלך עם הגיסים והגיסה שלא הכרת, על הקשר עם האחיינים שלא יזכו לדוד איתי, על קול החכם והרגיש שלך, על

הריח שלך, על החיבוק החזק שלך.

אני מתאבלת על התינוק שלי, שגדל בתוכי, על הפעוט שלי שהחזקתי על הידיים, על הילד שלי שהלכתי איתו לים ועל הנער שלי

שהייתי כל כך גאה להיות אמא שלו.

 מתגעגעת לכל רגע איתך ואוהבת אותך עד אין סוף.