איתי אהובי,

עוד שנה חלפה ואנו שוב ביום רביעי וגם היום כמו בפעם הנוראה ההיא , חם- חם מאד.

גם היום , כמו אז עולות  וצפות אותן שאלות , גואים אותם כעסים והלב ממאן להאמין.

באחד מימי מוצ"ש האחרונים, בבואנו למרכז חורב, פניתי לשולי הכיכר. במקום זה הוקצה שטח ניכר והוקדש לנופלים. אט אט התמלא

השטח בשלטים אשר כיסו  את פני הכביש והיו כשטיח. בראש כל אחד מהשלטים הללו בלטה כותרת בת מילה אחת : "לשווא"

ומתחתיה שם הנופל לו הוקדש השלט. בחרדת קודש ובכאב רב רשמתי את שמך ואת שמו של מוטי. התחושה הזו של "לשווא" לא

הרפתה  ממני ומלווה אותי  מאז אותו יום רביעי אך נוכח התהום שנפערה לנגד עינינו לפני 8 חודשים, תהום ההולכת וקרבה, מתגברת

יותר ויותר תחושת העוול הבלתי נסלח והאובדן הנורא הזועק כל העת "לשווא" . כאשר מילאתי את השלט ההוא שאלתי לעצתך ונעניתי

ללא היסוס שגם אתה היית ניצב לידינו ובידיך דגל ישראל  ואף מוביל את המפגינים הרבים. וכך, בכל מוצ"ש אני קורא גם בשמך להציל

את הבית מפני  עדת העריצים המאיימים להשתלט על הבית ולהפילו. לאחרונה שמעתי מפי מישהו ציטוט מדברי הפילוסוף הצרפתי

ז'אק דרידה  על "פרדוקס הסליחה". בדבריו הוא טוען ואני מצטט: "כי סליחה נדרשת רק במקום שקיים עוול וככל שהעוול גדול יותר כך

יש יותר על מה לסלוח. אבל ככל שיש יותר על מה לסלוח כך הסליחה אינה נדרשת יותר ואינה מוצדקת". זהו פרדוקס הסליחה ולדידי

לא הייתה מעולם סליחה , היא מעולם לא נדרשה ולעולם לא תידרש ועינינו הרואות כי דבר לא נלמד ורק לפני כשבוע נקטף חייל

ההנדסה הקרבית בנסיבות דומות.

איתי נכדי האהוב, בעוד שבוע ימלאו לך 35 שנה . ניתן רק לדמיין ולהזות איך היו נראים ילדיך הנתלים על כתפיך, כדוגמא לכך מהווה

השמחה לה  זכינו בדמותו של עומרי ובזו המתהווה וקרבה בבטנה של דנה. כולם הולכים ומתבגרים ורק אתה נותרת נער יפה תואר בן

18 שנה בלבד. חלפו 17 שנים אך אתה עמנו בכל יום ובכל שעה . עוד נתראה נכדי האהוב.