איתי אהובי

חלפו להן 18 שנה מאז אותו יום נורא ואיום, כמספר שנות חייך. בעוד ששה ימים ימלאו לך 36 שנה אך אתה נותרת כשהיית , צעיר לנצח בן 18.התמונות מכסות את קירות החדר ומהן ניבטת דמותך המלווה אותי יום יום. אין צורך בהתבוננות מעמיקה על מנת לזהות מייד את החיוך הכובש, את יפי התואר ואת ההומור הנלווה עליהם. לפני מספר ימים עיינתי פעם נוספת בתעודת הגמר שלך עם סיום כתה י"א. מבט לעבר טור הציונים המשעמם אשר כלל לאורכו מילה אחת , מצוין, הסגיר גם את חוכמתך ואת טבלת המטרות שהצבת בפניך – מצוינות. את מה שאין המסמכים הרשמיים מציג ידענו וידעו כל הסובבים אותך: אוהב אדם מושבע, נכון לעזור ולהתנדב לכל משימה , נפש אמן אמיתי ואהוב על כולם. עדיין אתה מופיע בחלום ועדיין חולפת בי צמרמורת כאשר אני חווה חיבוק עמך , כלום לא השתנה ואין סיכוי שיחלוף. מידי הגיע חודש אוגוסט הולכים ומתגברים הסממנים הללו,  והשנה ביתר שאת ומסיבות מובנות.

מידי שנה אנו מעלים מחדש את זעמנו ותסכולנו נוכח המחדלים החמורים אשר לא מנעו את האסון הזה ואשר לא ידעו כיצד לנהלו וכיצד להתמודד אתו, החל מהפיקוד הבכיר וכלה באחרון אנשי המקצוע. חוט אחד מקשר בין ההפקרות של אז לבין זו שהביאה עלינו את האסון הכבד ביותר מאז קום המדינה, אסון ה-7 באוקטובר. בראש וראשונה , הזחיחות, היוהרה , הרהב והשחצנות .על אלה נוספו המשיחיות, הגזענות, השחיתות, ההפקרה ,ההפקרות וההתחמקות מאחריות. אני מהרהר שוב ושוב כיצד היית אתה מגיב נוכח אלה אשר זחיחותם ודבקותם במנהיג מופקר ובמשנתו  , הובילו אותנו לתהום הזו, למותם של אלפים עד כה ולמותם של אלה בעתיד. בך הוטמע סולם ערכים אחר , זה שקובע בך ע"י אמא,  והוא אינו מותיר  שום ספק באשר לחלקך בין אלה המנסים לשמר את הערכים הללו.

איתי מחמדי, גם אחרי 18 שנה הדעת אינה קולטת כי נותרנו רק עם זיכרונות, וכדברי השיר של חוה אלברשטיין, "כשתמות, משהו ממך בי, משהו ממך בי ימות אתך, ימות אתך", אבל משהו נותר גם כן, והאור שהותרת מתווה את הדרך  וזו מתגלמת בדמותם של רותי ויואב, ובדרכם גם של דנה ,איתמר, גיא ולילך וכמובן שלאורם ילכו גם הנינים המתוקים שלא זכית להכיר, עומרי, תום ומיה.

איתי נכדי האהוב, הגעגועים והזכרונות רק גוברים, ורק הם נותרו

אוהב אותך וממתין,

סבא