אני שונאת את היום הזה

 

העובדה שהכל בו מתנהל כאילו כרגיל, הוא מתחיל להתקרב ומתחילה המועקה,

 

אבל כולם מדברים עליו כמו עוד יום רגיל בשבוע.

 

השגרה ממשיכה, אנשים הולכים לעבודה וטסים לחול.

 

זה תמיד בלתי נתפס מבחינתי איך זה שהעולם לא עומד ב23.8 ואם אפשר גם בימים שלפני ואחרי.

 

אבל האמת היא שהחיים באמת ממשיכים די ברגיל. ורוב הזמן הם באמת בסדר,

 

חוץ מהרגעים שבהם אני מפחדת להתעורר לדיקטטורה אבל את זה נשים בצד לרגע.

 

החיים ממשיכים די ברגיל, רק שכל הזמן חסר בהם משהו.

 

שוב דבר לא באמת שלם עד הסוף, שום דבר לא משמח במאה אחוז, שום דבר הוא לא רק מצחיק או רק מרגש.

 

למרות שיש הרבה דברים משמחים ומרגשים, הבילויים של כולנו ביחד הם משמחים ומצחיקים, אבל הלוואי שזה היה

 

יכול להיות כולנו באמת. זה מאוד משמח לטוס ביחד לחול אבל זה היה משמח יותר אם איתי היה איתנו.

 

זה הדבר הכי משמח בעולם להיות דודה לשני אחיינים מתוקים, מי ידע שזה אחד התפקידים הכי טובים שיש, אבל כמה משמח היה יכול

 

להיות דודה לאחיינים שלך. בטח כבר היו לך לפחות שני ילדים, בני דודים לעומרי ולרומי.

 

זה מאוד משמח ומרגש להיות בהריון. אבל איך, איך אני יכולה רק להתרגש ולשמוח שכל מה שאני חושבת עליו זה איך אצליח לשמור

 

על הילד הזה, האם הוא יהיה בריא, האם הוא יהיה מאושר, האם יהיה לו כאן טוב ?

 

החיים באמת בסדר רוב הזמן, אבל זה לא תמיד מספיק.

 

ואני מאוד מתגעגעת