יום הזיכרון הגיע ואנחנו בבית שלך, יואב ואני מסתכלים אחד על השניה ומחליטים לעלות לחדר שלך.
לא עשינו את זה כבר כמה שנים.
אנחנו עולים במדרגות והלב מתחיל לדפוק, לא ברור אם זה בגלל שאנחנו לא בכושר ובגיל לעלות את המדרגות האלה או פשוט כי זה מלחיץ לעלות לשם, כי כבר כמה שנים שלא נגענו בכפתור הזה, כבר כמה שנים שהזיכרון הוא קצת אחר, כמה שנים שחששנו מלעלות לשם כי זה מוחשי מידי ומכאיב מידי.
הגענו למעלה, התיישבנו על הפוף הכחול והדהוי ובלי מילים, מתנשפים, התחלנו לבכות. הסתכלנו סביבנו ולא הצלחנו להגיד כלום, רק להיות שם, ברגע הזה, לנשום את מה שנשאר ממך.
שנינו הסתכלנו על המגירה שבמיטה וחייכנו, אני חשבתי שמעניין אם יואב עדיין נכנס למגירה הזו ויואב בדיוק אמר את אותו הדבר. הוא אמר שכנראה יכול להיכנס אבל הבעיה היא בגמישות.
הסתכלתי על השולחן שלך ויואב תהה מה אני מחפשת. אמרתי לו שהיה שם את הבושם הכחול שלך ותמיד הייתי מריחה אותו. פתחנו את הארון והוא היה שם. יואב שאל אם אני בטוחה שאני רוצה להריח אותו, ובלי יותר מידי לחשוב לקחתי אותו והרחתי. ופתאום היית שם איתי, כאילו ישבנו ביחד על המיטה שלך ביום שקיבלת רישיון נהיגה, וכאילו ישבנו ביחד בסוף יום באוטו ושמענו את השירים שאהבנו. הריח הזה שפשוט ברגע מחזיר אותך.
הסתכלנו קצת על הדברים בארון, על הנעליים שלך והבגדים שכאילו לא עבר עליהם הזמן בכלל והם עדיין באופנה, כאילו בחרת את הפריטים שישארו לעד, שיזכירו אותך, כאלו שלא יחלפו מהעולם.
חזרנו לשבת על הפוף, לנשום עוד כמה נשימות שלך, לא יאומן שאנחנו הורים, לא יאומן שעברו כל כך הרבה שנים והכאב עדיין כל כך חד וחי. שהזכרונות כל כך מוחשיים וחיים בתוכנו.
המבטים שלנו הצלטבו וכאילו ברגע ראיתי את יואב של לפני 16 שנים, ראיתי אותנו יושבים על המדרכה בחוץ מתקשים להאמין שהחיים שלנו כבר לא יראו אותו הדבר, שאתה איננו.
אנחנו יורדים מהחדר שלך, וכאילו חוזרים להווה, רוצים להישאר שם בחדר הזה, איתך, כמה שרק אפשר אבל מבינים שצריכים לחזור אל המציאות.
בשנה האחרונה אתה מופיע לי בחלומות בלי הפסקה, חי בהם, נושם, מדבר. אני רואה אותך שם כאילו שאתה חלק מהחיים שלי וזה מוזר ומפחיד ומכאיב וגם קצת נעים.
16 שנים עברו איתי, לא להאמין כמה שאתה חוסר וכמה שזה עדיין כואב.