איתי,

פתאום אתה חוזר להיות חי.  אתה חוזר להופיע בחלומות שלי ובמחשבות שלי על בסיס יומיומי. אולי זה בגלל ההתעסקות באירועי הזיכרון שלך ואולי זה בגלל שעברו כבר 10 שנים, והגוף והראש מאותתים לי שאני לא רוצה לשכוח. עשר שנים עם עשרות מכתבים שכתבתי לך בראש, התחלה של דברים שהייתי רוצה להקריא באזכרות שלך ובסוף בחרתי שלא.

אני זוכרת הכל, למרות שחשבתי ששכחתי. פתאום אני מבינה שהיית שם, גם ב- 10 השנים הללו, גם כשהעדפתי לשכוח כי הזיכרון הפך לכואב ובלתי ניתן להכלה עם השנים.

אני זוכרת את הרגעים המצחיקים והמרגשים, את היופי והכאב שהיו בך וביחסים בינינו. זוכרת לילות שבהם ישבנו ברכב שלך שעות על גבי שעות ושמענו מהדיסקים שהכנת, על כל דיסק הייתה כותרת מיוחדת ומוזרה. זוכרת שהיית מחכה עד שהייתי פותחת את דלת הבית ומסמנת לך שאני נכנסת ושהכל בסדר. זוכרת שלימדת אותי לחנות ברברס- "עם הפנים לקרב" ועד היום אני מקפידה להחנות ככה. זוכרת את הנסיעות לארומה וכמה היינו צוחקים על שמות הזויים שהיינו אומרים בקופה. זוכרת שיצא השיר "איתי" של קרן פלס והתקשרנו אחד לשני להשמיע אותו. אתה אמרת שהוא מדיוק להפליא כי אתה לא מתעסק ברגשות, חייכת חיוך כובש ומיד שנינו התחלנו לצחוק כי היה לנו ברור שאתה אחד האנשים הכי רגישים ומיוחדים שיש. זוכרת שהתקשרת אלי באמצע הלילה וקראת לי דרך החלון של החדר שלי, ביקשת שאפתח לך כי הבאת לי משהו. הבאת לי את הספר שישראל כתב עליך "לאיתי אין אבא" עם הקדשה כל כך מיוחדת וסיפרת שגם הבאת אותו לבן. זוכרת את ערב יום הזיכרון שלא רצית לצאת ובאתי אליך, פתחנו את הקופסא של אבא שלך עם הסמלים והסיכות וסיפרת כמה מוזר וכואב לחיות בלעדיו. זוכרת שעברתי טסט וישבנו בבית שלך ופתאום גילית שבדיוק באותו הערב נגמר לך המלווה, היינו כל כך מאושרים שנוכל לנסוע לארומה באותו הלילה. זוכרת את השיחות בטלפון תוך כדי הטיולים הליליים עם במבה ואת המכתבים שהיית משאיר לי ליד המיטה אחרי שהייתי נרדמת ואתה היית הולך הביתה. זוכרת את הסנדביץ' עם הגבינה הצהובה והחמאה שהיית מכין לי תמיד שהייתי באה אליך וכמה היית שמח שהיינו מגיעות לעודד אתכם במשחקים בכדורסל.

אני זוכרת אותך איתי, את החיוך הכובש, את הידיים הפרוסות שהיית פותח בכל פעם שהיינו רואים אחד את השני ואת החיבוק הענק והחם שהיית נותן לי. אני זוכרת את הבגדים היפים שהיו לך, את משקפי השמש ואת הריח שלך. כמה שאני מגעגעת לריח שלך. אני זוכרת את האהבה הענקית שהייתה בינינו ועם השנים הפכה לכאב עצום שלא עוזב.

אתה איתי, לא הלכת לי כמו שחשבתי, לא נעלמת לי מהמחשבות ומהלב. היית איתי לאורך כל הדרך, כשהייתי בצבא ובטיול שאחריו, שעברתי לתל אביב והתמודדתי עם עולם חדש, כשסיימתי תואר ראשון, כשסבתא וסבא  שלי נפטרו. היית איתי בחתונה של יואב כשלא הצלחתי להפסיק לבכות כי חשבתי עליך ועל כמה היינו נהנים בחתונה הזאת ביחד, כמה היית מתרגש מזה. אתה איתי, בכל הבחירות הקשות שלי ובכל ההתמודדויות של החיים. מחייך מהצד, מחבק ומכוון לדרך הנכונה.

10 שנים אחרי ואני זוכרת הכל. הכאב שהשארת בלכתך עדיין חיי בתוכי, עדיין שורף ובועט ומזכיר אותך ואת האדם המיוחד שהיית. אתה חלק בלתי נפרד ממי שאני היום. 

אוהבת אותך מאוד ועדיין מתגעגעת, שירה.

איתי, לאן החיוך שלך נעלם

איך לא וויתרת, לא נשברת,  איך נפלת, איך נפלת.

איתי, להעביר אצבעות בשערך

אני לא צריכה, עוד אף אחד לא אף אחד

ידיים מחבקות, מבט עייף, פרחים ביד.

איתי, איך זה שפתאום אתה לא כאן

הלב נסגר, הכל שבור

עולם שנעלם

והייתי עושה את הכל בשביל שניה אחת איתך

רק להגיד את מה שלא אמרתי

כל כך אוהבת אותך.

איתי שלי , נסיך שלי,  הכל רק חלומות

עיניים נפוחות, מבט עייף, כאב עצום

ואני, לא נשאר ממני כלום.